הריאליטי הכי טוב שיש

והקיץ על מסכי הטלוויזיה - תוכנית הדוקו־ריאליטי הטובה בעולם. האולימפיאדה. מה אין כאן? בכי, אכזבות, התרגשות, מכות, סמים וסקס (לא תאמינו מה המתעמלות הברזילאיות מעלות לאינסטגרם). והשיא עד כה - איזה מצרי שמסרב ללחוץ לאורן ששון שלנו את היד. מהלך כל כך מפתיע שלרגע תהיתי אם זאת עוד מניפולציה של עורך "האח הגדול".

האולימפיאדה היא "האח הגדול" של הספורט, רק בלי העריכה. בימים האחרונים שבהם הייתי מרותקת לשידורים גיליתי שכמו ש"האח הגדול" סיפק לנו את הדוגמן/דוגמנית סתיו סטרשקו, כך גם האולימפיאדה היא שיעור מרתק במגדר.

פתאום לגיטימי לצפות בכדורגל נשים, ועוד בדיוק כשחשבת שכבר הפסיקו עם זה, להתפעל מהיופי של השוערת השבדית ולתהות אם יש לה חבר. או חברה. משם לעבור לתחרות קפיצה על מוט ולגלות שבהונגריה יש נשים בגובה 1.87 מ' ושהנציגה האמריקנית רק בת 21. זאת אף על פי שכשהסתכלתי עליה בכלל תהיתי עד איזה גיל אפשר להתחרות ואם היא לא מצטערת שהיא ויתרה על הקטע של החזה.

נוסף על כך, האולימפיאדה מתפקדת גם כשעשועון, כי רוב הזמן אתה עסוק בלנחש אילו חלקים מהתעמלות הקרקע היית מצליח לעשות (די בטוחה שהייתי מוציאה 100 בקידה), האם הגרמנייה תעבור סוף סוף את המוט (לא מתאים לכם לחפף) ואיזה קטע - יש מדינה שקוראים לה בוטוסואנה. הם יודעים את זה שם?!

כמו בערוץ "האח הגדול", גם כאן אתה יותר בוהה מאשר צופה באמת. אוכל, ישן וכותב סטטוס בפייסבוק במקביל. מדי פעם, בתחרויות שאורכות מינימום זמן, אתה גם מרוכז. אין על מאה מטר פרפר.

שאפו גם לשדרנים הישראלים. בניגוד לשנים קודמות, שבהן הם הרגישו צורך לא להפסיק לדבר ("הנה אולה מצ'כיה והיא אישה"), הפעם נראה שהם מצמצמים את עצמם רק לפרטים שזכות הציבור לדעת ("אולה סובלת מנקע בקרסול, בהצלחה במשוכות").

לפעמים מרגישים את היעדר העריכה ואז לרגע נהיה משעמם, למשל בגמר של 10,000 מ' נשים ביום שישי. מילא שבזמן חלוקת המדליות האיצטדיון היה כמעט ריק, אבל שהזוכה בזהב תיראה כל כך אדישה?! או שהיא פשוט בהלם שהיא סוף סוף הצליחה לצאת מאתיופיה. גם הצופים, אגב, בהלם. אוגוסט. כולם עייפים. לכן האולימפיאדה מגיעה בטיימינג מצוין, בשיא החום, כשכולם גמורים מהחיים ורק רוצים לשבת בבית במזגן.

ואי אפשר בלי גאווה ישראלית. המתמודדים שלנו הם השלוחה של צה"ל בחו"ל. אנחנו מעודדים אותם, משוויצים בהם ואם היה אפשר היינו שולחים להם חבילה עם במבה אדומה (מה שבטוח יכשיל אותם. אפילו הבמבה אומרת: "עיזבו, אני אשאר בארץ"). כיף לגלות שאנחנו כל כך טובים בשיט ובג'ודו, או כמו שאומרים אצלנו בשכונה, בללכת לים ובללכת מכות. תראו לי עוד מדינה בעולם שברגע שמתמודד מנצח בתחרות מעלים את סבתא שלו לשידור ובכלל אין לו אחת.

האולימפיאדה היא לא אחרת מאשר מסמך מרתק על אנשים שהיו מוכנים להקריב הכל בשביל רגע אחד של תהילה. בהיותה כזאת היא גורמת לך לתהות מה אתה היית מוכן לעשות בשביל להגשים חלום.

להישאר על הספה.