בין הרב פינקל לפרופ' ברינקר

בהפרש של יומיים בלבד הלכו בשבועהחולף למנוחת עולמם שני חכמי תורה ואנשי רוח.

את האחד, הרב אריה פינקל, מראשי ישיבת מיר וחבר מועצת גדולי התורה, ליוו אלפי אנשים. הכניסה לעיר ירושלים נחסמה לתנועת כלי רכב, רבבות אנשים - תלמידיו הישירים אך גם אחרים - הצטופפו לאורך מסע ההלוויה, ברחובות, במרפסות ועל גגות הבתים, כדי לחלוק לו כבוד אחרון.

את השני, פרופ' מנחם ברינקר, מחשובי ההוגים ואנשי הרוח היהודים בזמננו, מגדלור של חוכמה וידע, חתן פרס ישראל וחבר האקדמיה הלאומית למדעים, ליוו למנוחות כמה מאות איש. ברינקר היה חוקר ספרות בולט וממייסדי שלום עכשיו.

אכן, גדולתו של אדם ויצירתו הרוחנית אינן נמדדות במספרים. לא כמות האנשים שהגיעו ללוות אדם לדרכו היא הקובעת - אלא האיכות. כך בחייו, כך גם במותו.

שתי ההלוויות - של הרב פינקל ושל פרופ' ברינקר - ורבות אחרות כמותן, מספרות, כל אחת בדרכה, סיפור שונה באשר לכבוד שחולקת חברה לאנשי הרוח שלה.

סביר להניח שרק אחוזון קטן מקהל הרבבות שליווה את הרב פינקל למנוחת עולמים בירושלים - אנשים מכל קצות הארץ, בני כל החוגים, אשכנזים וספרדים, חרדים וכיפות סרוגות, ליטאים וחסידים - הכיר את הרב באופן אישי. אבל התחושה ש"אדם גדול" נפטר, וחובת הכבוד וההערכה ללומדי תורה חייבו אותם להיפנות מכל עיסוקיהם ולחלוק לו כבוד. אמצעי התקשורת החרדיים שידרו את מסע ההלוויה של הרב פינקל בשידור ישיר, והקדישו מקום רב לתיאור דמות הנפטר ופועלו.

כשמדובר באיש רוח אקדמי, חילוני, המצב שונה לחלוטין. מאות התלמידים שהעמיד ברינקר בשנות הוראתו הרבות והאלפים שקראו בשקיקה את ספריו, לא מצאו זמן להיפנות לשעה קלה מעיסוקיהם כדי לחלוק לו כבוד אחרון. אמצעי התקשורת השונים הקדישו לו מקום זניח יחסית, וכעבור שעה קלה חזרו לעיסוקיהם הרגילים.

חברה ניכרת, בין השאר, ביחסה לאנשי הרוח שבתוכה. בדרך כלל אין להם לא חרב ולא ארנק, לא דיביזיות ולא דוברים, יועצי תקשורת ויחצנים. אבל יש להם קול, ועט ומקלדת.

פעמים רבות דבריהם אינם נהירים לכל וידועים רק ליודעי ח"ן. אבל קולם, קול צלול ובהיר, ראוי להישמע ברמה, כעמוד אש ועמוד ענן, מורה דרך מוסרי וערכי.

מנחם ברינקר מעולם לא חיפש את אהדת הקהל. מבית גידולו בשכונת רוחמה בירושלים, נין ונצר לרבה של ירושלים "הרב מקאליש", פילס לו דרך עצמאית, מאתגרת, לעיתים מתריסה. הדרך הזו כללה את קיבוץ משגב עם, האוניברסיטה העברית, אוקספורד והרווארד, הקמת "מוקד" ו"שלום עכשיו".

ברינקר מעולם לא נרתע מלהביע, בדרכו המיוחדת, את עמדותיו. גם מי שחלק לחלוטין על דרכו ועל דעותיו - כיבד אותו. הצניעות, הפשטות, היושר והיושרה, הענווה, הידע העצום וחריפות השכל, כל אלה היקנו לו מקום של כבוד בהיכל הרוח.

בשונה מרבים מעמיתיו, ולמרות היותו בן בית בתרבות המערבית בת ימינו, לא זנח פרופ' ברינקר מעולם את שורשיו. כחכם גדול, פורץ דרך, ובמידה מסוימת ממשיך דרכו של הסופר י"ח ברנר שאת משנתו הנהיר לרבים במחקר ספרותי פורץ דורך, ידע ברינקר שנטישת דרך החיים המסורתית, יצירת החדש ובניית העתיד, אין פירושן השלכת כל העבר והמסורת לאשפה. גם עץ רב פארות וענפים רעננים, מלא פירות ופרחים חדשים, זקוק לשורשים עמוקים כדי להתקיים.

יהיו דברים אלה נר לזכרו ומורה דרך עבור אלה שהותיר אחריו.