הצביעות של בנט

בימים הקרובים נמשיך לשמוע מדוברי השמאל את הסיסמאות השחוקות: פשיזם, סכנה לדמוקרטיה, סתימת פיות, קץ חופש הביטוי, קריסת שלטון החוק - והרשימה עמוסה לעייפה. סיסמאות שקריות שנועדו להפיח חיים אצל אלה שהמציאות טפחה אנושות על פני האידיאולוגיה שלהם.

כל אדם הגון יודע שבישראל מתקיימת דמוקרטיה פתוחה ופלורליסטית, וכלי תקשורת רבים עמלים בהפצת רעיונות השמאל הליברלי, גם נגד האינטרסים המובהקים של ישראל. הישראלים החכמים מזמן הפסיקו להתרשם מאלו שחופש הביטוי שמור רק לדעות שלהם ואין להם מינימום סובלנות להקשיב לזולתם.

אל להקת השמאל הצטרף שחקן חיזוק מהימין הפוליטי, בדמות שר החינוך ויו"ר הבית היהודי נפתלי בנט, המנסה למצוא חן בעיני כולם: חרדים, ברסלבים, ערבים, חילונים, מזרחים, שמאלנים, להט"ב ומי לא. כהזדהות עם השמאל הוא הודיע על דאגתו לעתיד חופש הביטוי בישראל, הנובעת מההנחה כי "תקשורת חופשית היא הבסיס לדמוקרטיה".

אכן, כל אדם הגון יכול להזדהות עם ההגיג של בנט בדבר הקשר שבין תקשורת חופשית לדמוקרטיה. דווקא לאור זאת עליו להסביר כיצד הוא היה מאלה שדחפו את הצעת החוק הבריונית והאנטי־דמוקרטית, לסגור את העיתון "ישראל היום". הצעת חוק שהיה בה שיתוף פעולה על גבול הדמיוני בין בנט, זהבה גלאון, איתן כבל ואחמד טיבי. חבורה מופלאה של דמוקרטים שדאגתם לחופש הביטוי מרשימה בצביעותה.

על מנת לקבל כמה כותרות חיוביות ב"ידיעות אחרונות" ולזכות לטפיחות חיבה מנוני מוזס, בנט ושותפיו היו מוכנים לרמוס את חופש הביטוי ברגל גסה. נכון שבנט ואיילת שקד קיבלו כתבות אוהדות, אך משנגמר השימוש בהם - גם הכותרות הוחלפו.

פוליטיקאים צריכים לזכור תמיד שבעידן גוגל, האינטרנט והרשתות החברתיות אי אפשר לשכתב את ההיסטוריה, קשה מאוד להתחרט, ודברים שנאמרים ונכתבים לא נמחקים. אשר על כן, כשמביעים דאגה לדמוקרטיה בשם ערכים חשובים, אי אפשר לגלגל עיניים לשמיים ובו בזמן להשפיל מבט לבור תחתיות של חנופה ומניפולציה.