גם השונה נברא בצלם

כמה גדולים דברי חכמינו, שאמרו "חביב אדם שנברא בצלם". אדם, כל אדם, ללא הבדל דת, גזע, לאום, ארץ מוצא, מגדר ונטייה מינית. שחור ולבן, צעיר וזקן. בשונה מקולות שנשמעו לאחרונה, חלקם מפי המתיימרים לדבר בשם שמיים (אך לא תמיד לשם שמיים), ידעו חכמים להעריך כל אדם באשר הוא. גישה זו מבוססת על הנחת היסוד, שלפיה כל בני האדם נבראו בצלם אלוקים, ולפיכך גם כל אותם אנשים שאורח חייהם הוא "אחֵר", שונה - ראויים לכבוד.

ולא שאין במקורות היהודיים תכנים שעל פניהם מבטאים לכאורה תכנים מפלים, פוגעניים, מבזים. לעיתים גזעניים ממש. אבל בחוכמתם הרבה ידעו חכמים, ראשונים כאחרונים, להבדיל בין טוב לרע, בין עיקר לטפל, ודחו אותם מפניהם.

לעיתים, כאשר כשל אחד החכמים, ואפילו מן הגדולים שבהם, וכינה אדם שלא נשא חן בעיניו "מכוער" או "שוטה", נאמר לו: "לך ואמור לאומן שעשאני!", ביקורת חריפה וסרקסטית מאין כמוה, שהביאה להשתקתו המיידית של הקול הפסול והבזוי. למרבה הצער ולמגינת לב, בימינו גם אנשים המתיימרים לשאת כתר תורה ומנהיגות על ראשם אינם חפים מחטא היוהרה, הגאווה והדעות הקדומות.

ראוי להזכיר להם את האיסור החמור לבזות אדם, כל אדם, או להלבין את פניו, איסור שהושווה לרצח ממש. לצד זה ראוי כי נזכור שמייד לאחר ברכות השבח שבראש תפילת העמידה, קבעו חכמים את ברכת "חונן הדעת". ומה טעם פתחו דווקא בברכת ה"דעת"? וכי אין בקשות גדולות ומעולות הימנה?

הסבר לכך ניתן בתלמוד הירושלמי: הדעת היא־היא המפתח לכל. "אם אין דעה - תפילה מניין?" ברוח זו הוסיף הרב אהרן ליכטנשטיין ז"ל, ראש ישיבת הר עציון ואחד מגדולי התורה ומנקיי הדעת בדור האחרון, "אם אין דעת - מנהיגות מניין? כשם שאי אפשר לה לתפילה או להבדלה בלי דעת, כך גם אי אפשר לה למנהיגות שתהא חסרת דעת".

הד לכך מצוי במאמרם הנוקב של חז"ל במדרש: "תלמיד חכם שאין בו דעת - נְבֵלָה טובה הימנו". ויושם אל לב: לא מדובר כאן על "סתם אדם", על בור ועם הארץ. מדובר כאן על תלמיד חכם. ואחד כזה, שאין בו דעת - נבלה טובה הימנו!

בבקשו לבאר מה טעם בחרו חז"ל דווקא בדוגמה כה קשה של נבלה, הסביר אחד מחכמי הדור: נבלה, פגר בהמה, השוכב בשדה, היא דבר מאוס, מסריח. אך בשל ריח צחנתה הנישא למרחקים, יודעים אנשים להיזהר בה ולא מתקרבים אליה. לעומת זאת, תלמיד חכם שאין בו דעת - פגיעתו רעה וקשה ביותר. בשל ההילה שעל ראשו, מכוח עמידתו בראש מוסד חינוכי, מכוח דימויו כמנהיג ועטרת הרב וה"תלמיד חכם" שעליו, הציבור טועה בו, רואה בו מנהיג ומורה דרך, ואינו יודע שעליו להישמר מפניו, להיזהר בו ולהתרחק הימנו. לפיכך, סכנתו מרובה בהרבה מזו של נבלה. "נבלה טובה הימנו!"

שיפוט מהיר ויהיר, רווי גאווה, שטחי וקל דעת, ללא ידיעת העובדות, נטול מחשבה ורגישות לכבודם של נשואי הדברים ולהשלכות שעשויות להיות להם, אפילו - ואולי דווקא - כשהוא נעשה כביכול "בשם התורה" - עשוי להביא עימו כליה ומוות, צער ויגון.

תורת ישראל מלמדת אותנו: לא זו הדרך.