בשם הפלורליזם וחופש הביטוי

השיח בנוגע לקיום או לאי־קיום מצעד הגאווה בירושלים הגיע בשבועות האחרונים לגבולות חדשים של קיצון - יש הטוענים שקיום מצעד בירושלים יפגע באוכלוסייה החרדית בעיר, בעוד הטענה הנגדית אומרת שהאוכלוסייה החרדית אינה מכלול העיר ושיש לשמרה פלורליסטית וחופשייה.

אם היינו חיים במדינה שבה מנהיגים רוחניים לא היו מטיפים לשנאה ולאלימות - דיינו. אם היינו חיים במדינה שבה גופים ועמותות לא מציעים "טיפולי המרה" מסוכנים ומזיקים לנערים ולנערות - דיינו. אם היינו חיים במדינה שבה מנהיגיה ומוביליה היו יוצאים נחרצות נגד ביטויי אלימות וגזענות כלפי אוכלוסיית הלהט"ב ועושים ככל שביכולתם להוביל אג'נדה ברורה של סובלנות ושוויון זכויות מלא - דיינו. אבל המציאות שונה, הפוכה.

כעם שחרת על המצפן המוסרי שלו להיות אור לגויים, כעם שליבת היסוד מכתיבה ומחייבת אותו "ואהבת לרעך כמוך", מחובתנו להוביל את מדינתנו קדימה אל עבר העתיד ולא להרשות לגורמים קיצוניים, שחוששים מקידמה ומשינוי, שבזים לפלורליזם ולחופש הביטוי, למשוך אותנו מטה.

הייתי רוצה שכל אחד ואחת מהקוראים והקוראות ישימו יד על הלב וישאלו את עצמם - כמה זמן לקח לך להחליט אם לנשק את החבר או החברה שלך או לא, רגע לפני שאתם נפרדים בתחנת האוטובוס? כמה פעמים חשבתם אם לתת לבן או לבת הזוג יד כשאתם הולכים יחד ברחוב? התשובות עבור רוב האוכלוסייה ברורות מאליהן, לא כן? ובכן, לא לכולם/ן. לחלקכם יש חבר שחל עליו איסור להתחתן, לחלקכן יש חברה שחל עליה איסור להביא ילדים לעולם. הדבר הבסיסי כל כך הזה, המובנה בזכות הבסיסית של כל אזרח, נמנע מקבוצה עצומה של אנשים רק בגלל נטייה מינית או זהות מגדרית. זה לא נמנע מהם במסגרת החוק, אבל רבים מחברי הקהילה הלהט"בית מרגישים את האווירה ברחובות בחלק מערי המדינה ויודעים כיצד תתקבל אותה התנהגות הנחשבת כחריגה אצל חלקים בציבור.

מדינת ישראל 2016 היא מדינה לא שוויונית עבור חברי קהילת הלהט"ב - זו עובדה. שוויון הזכויות של הקהילה הגאה נשאר מגומגם עד כדי מבוכה בפיהם של מנהיגי המדינה, ועל הקהילה לעמוד יחד כגוף איתן, מהצפון עד הדרום, כדי לשנות את המציאות הזו. עליהם להעביר מסר חד וברור שאנחנו יותר מקופון ורוד שנוח לגזור אחת לשנה עבור רייטינג פוליטי ולהעלים אותו מסדר היום בשאר הימים. הייתי רוצה להתעורר בעוד עשר שנים ולגלות שדיון ציבורי על מתן או על אי־מתן זכויות לקהילת הלהט"ב נשמע מגוחך וברור מאליו, בדיוק כמו שכיום לא יתקיים דיון אם צריך לאפשר לנשים להצביע או אם יש להבחין ולהבדיל בין ישראלים ממוצא מזרחי לאשכנזי.

רבים שואלים למה בכלל צריך לצעוד? כי במדינת ישראל של 2016 זה עדיין מובן מאליו עבור כמה מנהיגים רוחניים שמותר להסית לשנאה ולתיעוב עד כדי כך שילדות בנות 16 נרצחות ברחוב לאור יום. הקהילה צעדה, צועדת ותמשיך לצעוד עד שתגיע ליום שבו לא תצטרך לצעוד עוד.

נתראה במצעד.