דברי לוינשטיין ראויים לכל גינוי

מה קרה לרב יגאל לוינשטיין? מכריו הרבים יודעים כי הוא שקול ו"מבין עניין" ועוסק בענייני ציבור כמו בלימוד התורה ב"דרכי נועם", ולפתע התפרצות מילולית־רגשית כזאת של תיאור כל הציבור הלהט"בי כ"סוטים". היא ראויה לכל גינוי. ביטוי מוחץ לכך עלה מדבריו של עמיתו בני לאו שסיפר על תלמיד דתי ששמע את הדברים ושאל את נפשו למות.

נכון נהג אתמול השר נפתלי בנט שהסתייג מהאיש העומד בראש הישיבה בעלי, שהיא מוסד לתפארה של הציונות הדתית, ואחריו החרו־החזיקו מי ששמרו עד אז על עמעום כבנימין נתניהו וגלעד ארדן ומירי רגב, ואז דידה גם משרד הביטחון של אביגדור ליברמן.

רבנים נשואי פנים הקדימו והסתייגו מעמיתם. עם זאת לוינשטיין אינו לבד בקהלו והסוגיה מצריכה עיון בגישה צוננת. תפיסתו מבוססת על גישה מיושנת של ההלכה הקלאסית. אך בעידן המודרני המציאות טפחה על פני הציבור הדתי, והנערים עם הנטיות ההומואיות יצאו מן הארון. לא התעמולה והמחלוקת והגישה הרעננה גרמו להם להיות הומואים אלא הן סייעו להם להיחלץ מן המצוקה על ידי התבוננות בנטייתם בפומבי ובלי רגשי אשם. זה ראוי אף שאפשר להבין מדוע ללוינשטיין זה קשה.

לוינשטיין אינו נדרש לעיסוק התקשורתי בהומואים כדי לדעת שהתופעה ראויה ליחס שוויוני. היא מצויה בחצרו, בישיבה שלו או של שכנו. בימים אלה פורסם ספר מרתק מאת המורה להיסטוריה שגיא כהן "כולם נשא הרוח", שאינו עוסק בהומואים כלל ועיקר, אבל הטבעיות שבה מתייחסים בהתנחלות לתופעה מעידה כי למדו לחיות עימה. גם אם הרב בישיבה - ממש כמו לוינשטיין - מבקש לשנות את הנטייה הטבעית של הנער ומגרשו לביתו הוא נתקל בהומו ששב להכריז בגאווה כי דבק בנטיותיו.

לוינשטיין חש כי הוא מצוי בנסיגה; שאינו רוצה לזרום עם עדכון העולם שאין הוא רואה בו תיקון־עולם; וייתכן כי תוקפנותו המילולית הלא אופיינית מעידה כי הוא מבין, שבעצם הפסיד במערכה. לא רק בינו לבין החילונים וצה"ל אלא גם מבית.

מבחינה מסוימת, נאום כה תוקפני של אישיות חינוכית בכירה בסוגיית הציבור הלהט"בי הוא לתועלת. לא מפני שהפוליטיקאים התייצבו ברובם המכריע נגדו, וגם תומכיו בבית היהודי "שמרו נגיעה" מהנושא, אלא בעיקר מפני שעמיתיו הרבנים הסתייגו ממנו. בדיעבד הוא עשה בלי כוונה עוד שיימינג לסוגיה שרצוי להוציאה לאוויר העולם גם בעלי ובעפרה ובעמונה ובעטרת, ואפשר כי בלי שהתכוון לכך "מעז יצא מתוק".