מלחמת האזרחים בספרד היתה מבוא לזוועות מלחמת העולם השנייה • קרוב ל־40 שנות חושך ירדו על ספרד, אחרי תבוסתה של הדמוקרטיה • עידן של פאשיזם - 80 שנה לעלייתו, 40 לנפילתו
כאשר הגנרליסימו פרנקו השלים את ניצחונו על הרפובליקנים באפריל 1939 והגיע לברצלונה אחרי שלוש שנות התבוססות בדם, הוא אמר מילה אחת: "פסאראן". היתה זו תשובתו לאישה הקומוניסטית מחבל ביסקאיה, דולורס איברורי, המכונה "לה פסיונרה", סמל מלחמת האזרחים בצד הרפובליקני, שסיסמתה, אשר כוונה לפאשיזם הספרדי, היתה "נו פסאראן" (הפאשיזם לא יעבור).
מלחמת העולם השנייה, שהתחילה חודשים מעטים אחר כך, הפכה כל עימות אלים שקדם לה למבוא צנוע ביותר, אך מלחמת האזרחים המדממת בספרד היתה, בלי ספק, חזרה גנרלית לקראת הנוראה שבמלחמות. למשך קרוב לארבעה עשורים היא כיבתה את האור במדינה זו.
זה החל לפני 80 שנה, ב־17 ביולי 1936, כאשר גורמים בצבא הספרדי, בתמיכת אנשי עסקים בולטים ובעלי אחוזות, הכריזו על מרד בממשלה הרפובליקנית. ספרד היתה, באותן שנים, אחת המדינות הפחות מפותחות באירופה, למרות עברה המפואר. המהפכה התעשייתית התמהמהה בדרך אליה, והחולשה באה לידי ביטוי בתבוסתה של ספרד במלחמה עם מרוקו הספרדית ב־1924.
המלך אלפונסו ה־13 החליט שיש הכרח לעשות סדר במדינה, והוא מינה את הגנרל פרימו דה ריברה לעמוד בראש ממשל צבאי. הדיקטטור, שביטל מייד את האוטונומיה של קטלוניה, החל את כהונתו ביד רמה וסיים אותה, ב־1930, בקול ענות חלושה על רקע המשבר הכלכלי הקשה.
המשטר המלוכני הסתיים ביציאתו של המלך לגלות, והוקמה הרפובליקה הספרדית השנייה בראשותו של הליברל ניקטו אלקלה סאמורה, שהוביל שינויים מרחיקי לכת במדינה: נחקקה חוקה ליברלית, הוענקה זכות בחירה לנשים, נעשתה הפרדה בין דת למדינה, הופקע הרכוש הכנסייתי והופקעו אדמות של בעלי קרקע פרטיים. היה זה ניצחון של ברצלונה על מדריד: קטלוניה (שקיבלה בחזרה את האוטונומיה שלה) וביסקאיה, המפותחות יותר מבחינה כלכלית, גברו על חלקיה האחרים של ספרד. לתקופה קצרה היתה ספרד ליברלית.
הקרב להצלת העולם
אלא שהקרע הפנימי לא אוחה. רבים לא השלימו עם השלטת ערכיה של העילית האינטלקטואלית. ב־1934 נערכו בחירות שבהן נבחרה ממשלה שמרנית, אשר ביקשה להחזיר את הגלגל לאחור, הן באשר לזכויות האזרח, הן באשר לקשר בין הדת למדינה והן באשר לאוטונומיות המקומיות.
הפעם התמרדו תומכי הרפובליקה. השיא היה בשביתת הכורים באסטוריאס, שדוכאה באכזריות על ידי לגיון הזרים שפעל בספרד בפיקודו של הגנרליסימו פרנקו. המטוטלת לא נעצרה. ב־1936 נבחרה ממשלה בהנהגת "החזית העממית", שהחזירה את הרפורמות לקדמותן.
זה לא עבר בשקט. המלוכנים, הקתולים הדתיים והשמרנים לא יכלו לחיות עם המהפכה הליברלית, והרחובות סערו: הפגנות אלימות, פגיעה פיזית במוסדות שלטון ומעשי רצח פוליטיים. מאות אנשים נהרגו, והממשלה לא הצליחה להשתלט על המצב. פרנקו, שהוגלה בינתיים לאיים הקנריים, הרים את נס המרד. אזרחים נטלו נשק לידיהם והשתלטו על ערים במערב ספרד; הממשלה הצליחה לשלוט במדריד ובברצלונה, ופרנקו הכריז על עצמו כראש הממשלה - וגרמניה ואיטליה הכירו בו.
עכשיו החלה המעורבות הבינלאומית. פרנקו, שהיה פאשיסט מובהק, פנה למי שהכירו בו, למוסוליני ולהיטלר, כדי שיסייעו לו "להילחם בקומוניזם". עבור שניהם היתה זו הזדמנות בלתי רגילה, לקראת האתגר הגדול יותר שעמד בפניהם. ספרד הפכה לשדה ניסויים לכלי נשק חדשים. היטלר שלח לספרד את הרמן גרינג, ועימו כ־20 אלף חיילים, ומוסוליני שלח כ־70 אלף חיילים. המטרה היתה להפוך את ספרד לחלק מהציר הפאשיסטי.
הממשלה הרפובליקנית פנתה אל הצד השני: בריה"מ. הקריאה היתה: מלחמה בפאשיזם. סטלין נענה. מבחינתו, היתה זו ההזדמנות להקים במערב אירופה מדינה קומוניסטית. הקומינטרן (הארגון הבינלאומי של המפלגות הקומוניסטיות) החל לארגן, במצוותו, את הבריגדות הבינלאומיות, ובתוך זמן קצר יחסית הגיעו לספרד כ־40 אלף מתנדבים ממקומות שונים בעולם.
היו אלה קומוניסטים נלהבים, ולצידם סוציאליסטים וליברלים, שראו בעימות בספרד מאבק אידיאולוגי שאסור להפסיד בו. בעיניהם, היתה זו מלחמה של בני אור בבני חושך. הם הגיעו לספרד דרך צרפת, ולאחר הכשרה צבאית חלקית ומפוקפקת הצטרפו למאבק בפרנקו, לצד אותם כוחות בצבא ספרד שנשארו נאמנים לממשלה. ההשתתפות בבריגדות הבינלאומיות היתה הדבר הנכון לעשותו מבחינת הליברלים, ובהם אישים כמו ארנסט המינגוויי, פבלו פיקאסו (שהכריז: "כל האנשים הישרים בעולם היו איתנו") וג'ורג' אורוול.
נדמה היה כי זהו קרב להצלת העולם. מארץ ישראל הגיעו כ־400 מתנדבים. רובם היו אנשי המפלגה הקומוניסטית. ההערכה היא כי מספר היהודים, מכל העולם, אשר הגיעו להילחם בפרנקו, הגיע ל־7,000.
היתה זו מלחמה אכזרית. ההערכות השונות מדברות על בין חצי מיליון למיליון הרוגים משני הצדדים, ועל כ־300 אלף פליטים. הפאשיסטים היו מצוידים ומאומנים יותר. השמאל היה מאורגן הרבה פחות. חלקו התגייס לצבא הממשלה, רובו נותר מחוץ לצבא. כאשר הסובייטים החלו לארגן את המתנדבים ולייצר משמעת קומוניסטית נוקשה, עזבו רבים מלוחמי החופש את ספרד, כי לא כך ראו את החופש. הם היו מוכנים להקריב את חייהם למען חירותה של ספרד, אך מצאו עצמם לוחמים במסגרת דיקטטורית ואכזרית לא פחות. אחד מהם היה אורוול, שבמהלך מלחמת האזרחים איבד את הערצתו לקומוניזם (הרקע לספרו החשוב "1984").
ב־5 באפריל 1939 נטל פרנקו את השלטון על ספרד כולה. הוא ביטל את האוטונומיה הקטלאנית והוציא להורג את העומד בראשה. ראשי המפלגות השונות בספרד נמלטו או הוצאו להורג. הדמוקרטיה בוטלה. שנים של אפילה ירדו על ספרד, ורק לאחר מותו של פרנקו, בסוף 1975, היא נפתחה מחדש לעולם.
"לה פסיונרה" עדיין חייתה לראות זאת, ושבה למדריד, אבל חלק ניכר מן האנשים הישרים שעליהם דיבר פיקאסו כבר לא היו בחיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו