שנה להסכם: המערב מתפשר עם איראן

במלאות שנה להסכם הגרעין עם איראן יש סימנים שבמערב, ובארה"ב בפרט, מתפתחת מגמה למסמס את ההישגים החיוביים המעטים שהיו בו. הממשל האמריקני מתפאר שההסכם "מנע מלחמה", מעכב באופן משמעותי את כושר הפיתוח הגרעיני הצבאי של טהרן, מחזק את ידי "המתונים", מבטיח "שקיפות" ומאריך את "זמן הפריצה" לגבי ייצור נשק גרעיני לשנה (!), אולם בדיקה שטחית מוכיחה את ההפך.

לא רק שבדו"חות הביקורת של סבא"א יש היום פחות מידע, משום שהוסכם שאיראן "תפקח בעצמה" על האתר בפארצין שבו מתרכז הפיתוח הגרעיני הצבאי, אלא שרוב הכספים שהופשרו כתוצאה מביטול הסנקציות הוזרמו לא למטרות אזרחיות אלא למשמרות המהפכה הקיצוניים. התקוות שהושמעו על ידי דוברים אמריקניים כי להסכם תהיה השפעה ממתנת בנושאים כמו פיתוח טילים בליסטיים או התמיכה האיראנית בארגוני טרור לא רק שהתבדו, אלא שניסויי הטילים עלו מדרגה והתמיכה בחיזבאללה ובארגוני טרור אחרים נמשכת במלוא היקפה. בינתיים, טהרן ממשיכה להתל במערב בקשר להתחייבויותיה, וכפי שמסרה בשבוע שעבר סוכנות הביון הגרמנית, איראן ניסתה אחרי חתימת ההסכם לרכוש טכנולוגיה גרעינית בגרמניה, לרבות חלקי טילים "שיוכלו לשאת ראשי חץ גרעיניים". דו"ח של סוכנות ביון אחרת קבע שב־2015 היו כ־80 ניסיונות איראניים לרכוש בגרמניה טכנולוגיות גרעיניות, פי שניים מבשנה הקודמת.

אפשר היה, אפוא, לצפות שארה"ב תבדוק איפה טעתה בעניין ההסכם ואם יש לבטלו או לפחות לפעול לתיקונו, אלא שבפועל מסתמנת מגמה לריכוך התנאים והליכה נוספת לקראת האייתוללות. רמזים לכך הוחדרו לתקשורת האוהדת שמשמשת לעיתים "תיבת תהודה" למעצבי המדיניות. כך התפרסם, למשל, ב"אקונומיסט" הבריטי, מאמר מערכת שטוען ש"אף המבקרים הניציים ביותר של איראן יודו שהיא נתנה את חלקה" (לקיום תנאי ההסכם) ומאמר ראשי ב"ניו יורק טיימס" תחת הכותרת "לא ניתן להתקדמות האיראנית להתבזבז" קורא להקלת המגבלות על איראן כדי לקדם את פעילותה הכלכלית ולסייע לנשיאה "הרפורמיסטי", כל זאת כדי להצדיק בדיעבד הסכם שחסרונותיו הרבים מתבררים יותר ויותר בכל יום.

מי שטוען שאין להתייחס למטרות התוקפניות של איראן כאיום קיומי, חייב לשאול את עצמו על מה מבוססת הערכתו המקלה. המאמר ב"ניו יורק טיימס" אף טוען שמשה "בוגי" יעלון "באופן מעשי" תומך בהסכם עם איראן ואינו רואה בו איום קיומי. מן הראוי שאיש אחראי ומוערך כ"בוגי" יתייחס לאמירה זו. לישראל יש אמנם מענה גם לאיומים קיומיים, אך מענה זה נובע מעוצמתה הצבאית והטכנולוגית הכוללת, ואולי גם ממהלכיה הדיפלומטיים האזוריים - אך לא מהישענות על הערכות מוטעות לגבי כוונותיה האמיתיות של טהרן.