הקוורטט: הגינוי, ההשוואה - והפתרון

דו"ח הקוורטט על הסכסוך הפלשתיני־ישראלי הוא פחות גרוע מכפי שעלול היה להיות, וזאת גם בזכות הדיפלומטיה הישראלית. חסרונו הבולט הוא שאינו יורד לשורשי הסכסוך - כלומר סירובם של הגורמים הפלשתינים למיניהם, כולל הרשות הפלשתינית, לסיים את הסכסוך על בסיס הכרה בזכות העם היהודי למדינה בחלק כלשהו של ארץ ישראל. הצד החיובי העיקרי בדו"ח הוא הגינוי החד־משמעי של הרשות והעומד בראשה, אבו מאזן, על אחריותם הברורה לאלימות ולטרור ולהסתה נגד ישראלים; כדי להדגיש את חומרת חלקה של ההנהגה הפלשתינית בעניין זה, מעלה אותה הדו"ח לראש רשימת הסיבות המחבלות בסיכוי לשלום. עיתוי הפרסום אמנם היה מקרי, אך יש לקוות שהסמליות שבפרסום הגינוי החריף כלפי ההנהגה הפלשתינית, בה בשעה שקורבנותיו הטריים של מסע הרצח הפלשתיני האחרון הובאו לקבורה, לא נעלמה מעיני מחבריו והעולם הנאור בכללותו.

תגובתה החריפה של הרשות הפלשתינית לדו"ח נובעת, אפוא, מעצם העובדה שגורם בינלאומי בכיר חושף את פרצופה האמיתי, אך גם מפני שקביעתו, האומרת שניתן להשיג הסדר קבע רק באמצעות משא ומתן ישיר בין הצדדים, מושכת את השטיח מתחת לרגלי האסטרטגיה להימנע ממו"מ ישיר ולחתור ל"פתרון" כפוי של האו"ם. גם צרפת ויוזמתה לוועידה בינלאומית - רעיון שסותר את עקרון המו"מ הישיר - סופגים ביקורת בדו"ח, לפחות במרומז, ומחבריו אינם משאירים ספק לכך שאינם רואים בעין יפה את כוונת הצרפתים להשתלט על הובלת הסוגיה הישראלית־פלשתינית בשיח הבינלאומי. אפשר לראות חלק זה של הדו"ח כחיובי או לפחות כרע במיעוטו, אך תהיה זו טעות לא להיות ערים גם להיבטיו השליליים ולכאלה המעלים סימני שאלה מטרידים.

כדרכן של השותפות בקוורטט, הדו"ח קובע ש"המשך הבנייה בהתנחלויות בגדה המערבית ובמזרח ירושלים שוחק בצורה מתמשכת את האפשרות ליישם את פתרון שתי המדינות". ביקורת דומה נמתחת על "מניעת פיתוח פלשתיני" בשטחי C; זאת מבלי להזכיר שבהסכמי אוסלו וכן בהסכם וואי עצם ההגדרה של חלק מה"גדה" כשטח נפרד (כלומר C) נובע מכך שנמצאים בו גושי התיישבות, כבישי גישה אליהם, מזרח ירושלים והיישובים האסטרטגיים סביב ירושלים, ושמראש היה ברור שבכל הסדר אפשרי אזורים אלה לא ייכללו במדינה הפלשתינית.

לצד גינוי הטרור הפלשתיני, קשה שלא להתקומם מבחינה מוסרית ומעשית נגד מתן משקל שווה ערך, כביכול, לטרור ולרצח וכנגדם בניית בתים ביהודה ושומרון. מעניין מה היה קורה לו ישראל, רק כדי להעמיד במבחן את הפלשתינים ואולי גם את מנסחי הדו"ח, אכן היתה מקפיאה את הבנייה שמחוץ לשטחי היישובים ולירושלים? להזכירכם, כשישראל הקפיאה בזמנו את הרחבת הבנייה ב"שטחים", הפלשתינים הגיבו בהגברת ההתנגדות.

חוט השני בדו"ח הוא קביעת המטרה של שתי המדינות כפתרון יחיד לסכסוך הפלשתיני־ישראלי, ומנסחיו יוצאים מגדרם כדי לעמוד על הסכנה שבאפשרות של "מדינה אחת לשני העמים" ומעלים שאלות לגבי "כוונותיה ארוכות הטווח של ישראל". ברם, כוונותיו ארוכות הטווח של הרוב הברור בציבור הישראלי ושל מי שעומד בראש ממשלתו אינן בגדר סוד. פתרון המדינה האחת לשני העמים אינו מקובל על רוב אזרחי ישראל, פרט לימין הקיצוני, שרואה בו את הגשמת הרעיון הציוני, ולשמאל הקיצוני, שמקווה שזה יהיה סופו של הרעיון הציוני. אין זה אומר שיהודים שיחפצו בכך לא יוכלו לחיות כיחידים או כקהילות מאורגנות בשטח שיהיה מחוץ לגבולות מדינת ישראל, אלא אם מצדד הקוורטט בטרנספר הדדי של יהודים וערבים.

דו"חות הולכים ובאים, אך השאלה היותר רלוונטית ודחופה כרגע היא באיזו מידה ניתן לראות בדו"ח הקוורטט אינדיקציה, לחיוב או לשלילה, לעמדות שחותמיו, ובעיקר ארה"ב, ינקטו בחודשים הקרובים במועצת הביטחון של האו"ם - אם וכאשר הסוגיה הישראלית־פלשתינית תעלה בפניה.