אלי ויזל: מסע הילד היהודי

יש הרבה סופרים יהודים. אבל לא היו הרבה יהודים כמו אלי ויזל.

גם בחלוף שנות דור, כשהוא בשנות הגבורות לחייו, עטור תהילה, מרצה מבוקש בכל העולם, בעל עיטור אות הליגיון הצרפתי, היה ונותר אלי ויזל, חתן פרס נובל לשלום, אותו לייזר, הילד הקטן מסיגעט. למשמע ניגון של חסידי ויז'ניץ היו עיניו מתלחלחות מייד והוא היה מצטרף אליו, משל רק אתמול עזב את העיירה.

השנים האחרונות לא היטיבו עימו. הוא מיעט לפגוש אנשים, הסתגר בביתו. עצוב, כואב. לפני כשנה וחצי פגשתי בו בפעם האחרונה, בשבת, בבית הכנסת של השדרה החמישית בניו יורק. בשארית כוחותיו עשה את דרכו למקומו הקבוע לצד ארון הקודש, עוטה על גופו הצנום את הטלית. כשנתבקש לקרוא את ההפטרה, אזר כוח.

ההתחלה היתה שקטה: "למה תאמר יעקב, ותדבר ישראל, נסתרה דרכי מה', ומאלוקיי משפטי יעבור". לרגע היה נדמה שהפסוקים הללו חוברו בייחוד בשבילו. כשהגיע לפסוקי הנחמה, גבר קולו: "אל תירא כי עימך אני... אימצתיך אף עזרתיך, אף תמכתיך בימין צדקי". כששוחתי עימו בתום התפילה על סיגעט, אורו עיניו משמחה. מתרפק על זיכרונות טובים יותר, מהתקופה שלפני חורבן העולם.

ויזל ניצל מאושוויץ ומבוכנוולד, אך המשיך לחיות את המחנות הללו כל חייו. בתחילה בשקט, במעמקי הלב. לימים, בקול צלול ובהיר, למען ישמע העולם כולו. בשנות ה־50 טייל, בסתם יום של חול, בשדרות השאנז אליזה שבפאריס בחברת ידידו, הסופר היהודי אנדרה מורואה. לפתע הבחין באדם צנום, צמוק, הולך בצידו השני של הרחוב. בלי להסס שנייה, נטש ויזל את עמיתו מורואה, חצה את הכביש הרחב, לחש מילה אחת באוזנו של ההלך והשניים נפלו איש בזרועות רעהו. כששב לידידו מורואה, עיניו מלאות בדמעות, שאלו הלה: "מה אמרת לו?". "רק מילה אחת - 'החבל'", השיב ויזל. "החבל?", תמה מורואה. "כן, החבל". התברר שהשניים שכבו יחד באחד מצריפי המחנה, דרגש מעל דרגש. בכל בוקר, במקום רצועות העור של התפילין, כרך ויזל על זרועו רצועה קצרצרה של חבל שמצא אי שם. לאחר שסיים, היה משלשל אותה לחברו, והלה היה "מניח" אותה על זרועו־שלו.

במהלך השבוע החולף פירסם ידידי מנחם בוטלר בכתב העת האינטרנטי "טאבלט" קטעים מתיאורי ביקורו של ויזל בפארק דיסנילנד. 12 שנה לאחר השחרור מצא עצמו ויזל ב"מקום השמח ביותר בעולם", ככתב של העיתון היידישאי "פורווערטס". להפתעתו, מצא דובר יידיש, ניצול שואה שתיפקד במהלך היום כ"אינדיאני לתיירים" ובלילה שב להיות יהודי. "אמריקה היא באמת ארץ פלאות", כתב ויזל, "אפילו האינדיאנים שבה דוברים יידיש...".

את מאמרו סיים ויזל בתיאור פגישתו עם וולט דיסני האגדי בפסטיבל קאן ארבע שנים קודם לכן. "כל העולם אוהב אותך", אמר לו ויזל, "סרטי הילדים שלך הביאו לך כבוד, עושר, אך מהי מטרתך? מה אתה רוצה להשיג?". דיסני חשב מעט, והשיב: "ילדוּת. המטרה שלי היא לעורר אותה בליבות בני האדם. החלק הטוב בחייו של כל אדם הוא הילדות".

"כשוולט דיסני אמר לי דברים אלה באותה עת", חתם ויזל, "לא הבנתי אותם. אבל כעת, כשאני בדיסנילנד, אני מבין אותם טוב יותר. היום חוויתי לא רק את דיסנילנד, אלא גם - אולי בפעם הראשונה - את ילדותי".