"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

אפשר לדבר, אפשר לשאול: אז למה שתקתם?

,עודכן

נאומיהם של אהוד ברק ומשה יעלון בכנס הרצליה ביום חמישי זכו לגינוי תקיף בטענה שהשניים מחפשים לעצמם במות כדי להזכיר לעולם את קיומם, ובכך שבמהלך כהונותיהם כשרי ביטחון דיברו בשבח רה"מ נתניהו ואמרו דברים שונים מאלה שאמרו לאחר שסיימו את התפקיד. ביקורת נשמעה גם כלפי שני הרמטכ"לים הקודמים, אשכנזי וגנץ, אשר גילו את דעתם באופן שלא החמיא לממשלות שאותן שירתו.

מהי הדרך הראויה לנבחרי ציבור ולפקידים בכירים לשעבר להתבטא בביקורתיות כלפי הממשלה? אחרי הכל - במדינה דמוקרטית אין ספק כי זו זכותם המלאה, ודבריהם מעוררים עניין מיוחד משום שהם מתייחסים לתחום שבו מומחיותם העיקרית. השאלה "מדוע לא אמרת זאת קודם, בעת שהיית בתפקיד" צפויה, אך מיתממת. כל מי ששירת כחבר בממשלה, יודע שלא פעם ולא פעמיים היה עליו או עליה להשלים עם החלטות שלא אהב, או שאפילו התנגד להן, ולעיתים היה בעדה בכנסת, אף שבממשלה השתייך למיעוט שהצביע נגדה.

המסורת במשטרים פרלמנטריים היא כי האחריות הקולקטיבית מחייבת את תומכי ההחלטות ומתנגדיהן באותה מידה, כי חבר ממשלה המתנגד להחלטה מסוימת אינו רשאי לתת לכך פומבי, ואם הוא עושה זאת - קיימת סבירות גבוהה שיפוטר. בממשל קואליציוני כמו זה הנהוג בישראל, שרים אינם מהססים מלבקר החלטות ממשלה לאחר שנתקבלו, אך אין בכך כדי להקטין את אחריותם הקולקטיבית להחלטות הללו. בכל מקרה כזה עושה השר חשבון נפש עם עצמו: האם עדיף לו להמשיך לקדם את מה שחשוב לו בתוך הממשלה, למרות המחלוקת המסוימת, או שנכון יותר להתפטר מן הממשלה. כל עוד אתה נמנע מלעזוב את הממשלה - תהיה הבעת ביקורת פומבית עליה בלתי תקינה בעליל. הבעיה (בעיקר בקואליציות קטנות כמו זו שקיימת כיום בישראל), היא כי אף שהחוק מאפשר לרה"מ לפטר שרים, אין הוא משתמש בסמכות זו כלפי שרים סוררים, כי הוא עלול לאבד, בעקבות זאת, את הרוב הצנוע שיש לו. באשר לעובדי מדינה בכירים או למפקדי צה"ל - כאן העניין ברור לחלוטין: הם אינם רשאים לבקר את הממשלה שאותה הם משרתים, ואם הם חשים כי הממונים עליהם טועים באורח מרחיק לכת, שאינו מאפשר למצפונם להשלים עם כך - עליהם להתפטר, ורק אז לומר את דברם.

אין גם מקום לבקר רמטכ"לים לשעבר, שהחליטו לומר את אשר על ליבם לאחר שסיימו את תפקידם. זו הדרך הנכונה להתנהג במסגרת הציבורית.

אפשר, וצריך, להתמודד עם טענות ה"לשעברים" באופן ענייני, משום שהציבור מאזין להם וממתין לתשובות. אפשר, כמובן, גם לשאול אותם, מדוע - אם ביקורתם היתה כל כך מהותית - היו מוכנים לעשות שקר בנפשם שנים ארוכות כל כך.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

מערכת היום

מערכת "היום“ מפיקה ומעדכנת תכנים חדשותיים, מבזקים ופרשנויות לאורך כל שעות היממה. התוכן נערך בקפדנות, נבדק עובדתית ומוגש לציבור מתוך האמונה שהקוראים ראויים לעיתונות טובה יותר - אמינה, אובייקטיבית ועניינית.

כדאילהכיר