להילחם את המלחמה של היום

עשר שנים לאחר מלחמת לבנון השנייה אנחנו בעיקר מרגישים את השקט בגבול הצפון. שקט שאמנם מצטייר בעיני רבים בציבור ובקרב מקבלי ההחלטות כהישג וכניצחון במלחמה, אולם יכול להטעות, ואולי אף עושה זאת.

אמת, זה עשור שחיזבאללה לא ירה טילים על ישראל או יזם מהלכים התקפיים גדולים נגד אזרחים או נגד צה"ל בצפון. יתרה מזו, אם בעבר ישבו לוחמי חיזבאללה על קו הגבול הכחול ועמדו בהתרסה ממש מול מוצבי צה"ל והחיילים המפטרלים על הקו, עתה הם כבר לא שם. החיים בצפון הארץ התפתחו רבות ונכנסו לשיגרה. אולם אסור לטעות בהרתעה שישראל השיגה בגבול הצפוני, שכן אנחנו מורתעים מחיזבאללה בדיוק כפי שהוא מורתע מאיתנו.

נכון, אין מה להשוות בין צה"ל על לוחמיו, על הטכנולוגיה שעומדת לרשותו ועל משאביו השונים, לבין צבא הטרור של נסראללה. ברם, יש להודות על האמת - אנחנו מעדיפים את הסטטוס קוו המתוח, את השקט המדומה, את מאזן האימה שנוצר בינינו לבין חיזבאללה, על ברירת היציאה לפעולה. נציין דוגמה אחת בהקשר זה: ב־28 בינואר 2015, עשרה ימים לאחר החיסול של שישה מלוחמי חיזבאללה, ובהם ג'יהאד מורנייה והגנרל האיראני שהיה עימם, הגיב חיזבאללה בירי רקטות לצפון הגולן ובירי טיל נ"ט לעבר שני כלי רכב צבאיים. במהלך התקרית נהרגו שני חיילי צה"ל. הצבא הישראלי הכיל את האירוע.

תופעת ההכלה, זו שהדרגים המדיני והצבאי אימצו לעצמם מאז הנסיגה מלבנון במאי 2000, היא זו שאיפשרה לחיזבאללה לפתח את מאזן האימה שלו מול ישראל. מהלך הנסיגה, אף שנוהל בהצלחה רבה וללא נפגעים לכוחותינו, נתפס (שלא בצדק) כבריחה. הקריסה של צד"ל והיציאה החפוזה מן המוצבים העניקו לחיזבאללה את תמונת הניצחון שלו. למעשה, הנסיגה הולידה את מלחמת לבנון השנייה. מדוע? מכיוון שלישראל היו כמה הזדמנויות לקבוע כללי משחק אחרים מול ארגון הטרור הלבנוני, או כמו שאמרו אז מקבלי ההחלטות בישראל – "להרעיד את אדמת לבנון". גם באירוע החטיפה של שלושת החיילים באוקטובר 2000, גם לאחר החטיפה של אלחנן טננבאום וגם לאחר אירוע הטרור הקשה שהוציא חיזבאללה שבו נהרגו חמישה אזרחים וחייל ליד קיבוץ מצובה במארס 2002, ישראל נמנעה מלהגיב.

חוסר התגובה נתפס על ידי חיזבאללה כחולשה. אולם מעבר לזה, השיג והשיח בצד הישראלי על החשיבות שבהכלה, על חשיבות הצורך בתגובה אחראית ומבוקרת ועל הצורך לא להקריב לשווא את דם הבנים על אדמה הבוץ הלבנונית, פיתחו אצל נסראללה את ההכרה כי ישראל תעדיף להבליג על פעולות קטנות ומתגרות מצידו. אז נכון שמנהיג חיזבאללה ביצע פעולה אחת יותר מדי, ראו ערך אירוע החטיפה של יולי 2006. אולם כל דרך ניהול המלחמה ממחיש עד כמה צדק נסראללה בהערכתו.

העובדה שהדרג המדיני לא ידע להגדיר במדויק לצבא מה עליו להשיג במהלך הצבאי; העובדה שצה"ל ראה באירוע החטיפה יום לחימה או אירוע מתגלגל; העובדה שגם הדרג המדיני וגם הדרג הצבאי העדיפו לפעול מן האוויר ונמנעו ממהלכים קרקעיים גדולים במרבית שלבי המלחמה, הן עדות מספקת לטענה זו. אולם מעל לכל אלה עומדת העובדה הפשוטה כי מלחמת לבנון השנייה התחילה והסתיימה כמבצע צבאי. מי שהגדיר אותה כמלחמה היה העם היושב בציון, ומתוך הלחץ הציבורי הדבר התקבל בסופו של דבר על ידי ההנהגה.

עשר שנים אחרי המלחמה ההיא, השיקולים שצוינו לעיל עדיין נותרו על השולחן. עלינו להפיק את הלקחים, ובעימות הבא לא להילחם את המלחמה של אתמול, אלא להתאים את עצמנו למלחמה של היום. הגדרת יעדים ברורים, תוכנית מדינית מסודרת, אורך רוח ושינוי התפיסה ביחס לאויב הם המתכון להצלחה.