קו ירוק, קו אדום

הרופאים חושבים שיהודה הישראלי, שנפצע במבצע צוק איתן, חייב לחזור הביתה כדי שמצבו ישתפר • אבל התקציב להתאמת הבית לצרכיו תקוע - מפני שהוא גר בשומרון • וגם: מדוע החלטתי לעבור לירושלים

הבן של איריס ודוד הישראלי כבר בן 24 ואבא לשניים, אבל חזר להיות ילד קטן שצריך לקלח ולהאכיל, ללמד אותו לדבר, ולמחוא כפיים, ללאוט לו מילים ולשמוע אותו חוזר עליהן כהד, ספק אם מבין. 

המפתח לשיקומו של סמל יהודה הישראלי, לוחם סיירת גבעתי שנפצע קשה מאוד בצוק איתן, ברור לרופאים: חזרתו הביתה היא הגרעין שיכול להשיב לנפגע ראש כמותו את צבעי החיים, ומשם יוכל להתקדם. כדי שהמוח יתעורר הוא זקוק לסביבה שבה ייזכר בחוויות, בריחות, בשירים שאהב, בפנים המוכרות. כל המחקרים על שיקום נפגעי ראש מצביעים על העניין הבסיסי הזה, הבית.

הסיבה שהישראלי לא חוזר הביתה היא איוולת מרושעת: היועץ המשפטי של משרד הביטחון מסרב לאשר את העברת התקציב להתאמת הבית לצרכיו של יהודה (חדר ומעלון נכים), כי הבית שלו נמצא בעפרה. יש אבסורד נורא מזה? הלוחם שיצא לקרב למען מדינת ישראל הוא אזרח סוג ג' שיכול לצאת למלחמה מעפרה, זה כן, אבל לא לחזור אליה בסיומה. אלא אם כן היה חוזר בארון.

אמו איריס היתה המחנכת שלי בכיתה ט'. השבוע היא התקשרה אלי, צרודה ועייפה. במשך 14 חודשים היה הבן שלה מחוסר הכרה אחרי שרסיס פגז פילח את הגולגולת שלו בקרב בעזה. לפניהם עוד דרך ארוכה, ויש לה שרירים ואמונה. 

שלושה שבועות אחרי שיהודה נפגע ילדה אשתו רבקי את בנם ארז, שלא זכה להכיר את אביו כאדם חיוני ומתפקד, אח לצוריה, שהיתה בת שנה וחצי במלחמה. רבקי נשארה עם שני הקטנטנים בתל אביב, בדירה השכורה של הזוג, לא רחוק מהוריה המסייעים לה בגידול הילדים. 

היא אינה מקבלת קצבה (שהיתה מקבלת לו חלילה התאלמנה), וחובה על המדינה למצוא את הדרך לסייע לה. יהודה צריך לחזור למשפחה הגרעינית שלו, להוריו שמסוגלים ורוצים לגדל אותו שוב, מחדש. 

הם לא משים מבנם. לא חוסכים בטיפולים פרטיים, אלטרנטיביים וקונבנציונליים, לא חסים על ממונם שאיננו. הוא הבכור מבן שישה, הבן שאחריו משרת ביחידה מובחרת, והשלישי לפני גיוס. איריס לא עובדת מאז הפציעה. דוד ייצא בשנה הבאה לשנת חופשה מעבודתו כמורה כדי לטפל ביהודה. החיבוק המשפחתי עושה פלאות: המעט שיהודה מצליח לעשות כעת הוא בגדר נס. הרופאים חשבו שיישאר בתרדמת או בהכרה מינימלית.

במחלקה לשיקום נפגעי ראש בתל השומר, שממנה היה אמור להשתחרר כבר לפני כמה שבועות ולהמשיך את השיקום בבית, חושבים שהוא צריך להיות בעפרה, עם אבא ואמא. הצוות הרפואי תולה בכך תקוות.

 אבל פטפטת של משפטנים חוסמת את האור והאוויר: לא מוכנים לדון בבקשה, כי לשכונה שבה הוא מתגורר (שנבנתה באישור כל הגורמים ובסיוע משרד השיכון) אין תב"ע מאושרת. וקשה להאמין למה שמתרחש עכשיו: משרדי הממשלה הנבוכים מסייעים למשפחה להשיג את המימון לבניית היחידה מגופים חוץ־ממשלתיים. 

יהודה הוא הפצוע הקשה ביותר מהמלחמה האחרונה ונפגע מאש כוחותינו בעת הקרב. המשפחה מגבה את צה"ל בשלמות. לא ביקשו תחקיר, לא זעמו. 

אם היו גרים בכל מקום אחר בארץ ובעולם זולת השומרון, היה בנם זכאי לתקציב השיקום הזה. אסור לתת לתרומות של גופים פרטיים לכסות על הערווה. כסף ממשלתי צריך לעבור באפיק הרגיל כדי לבנות את היחידה.

 חייל ששנתיים אחרי פציעתו מזיל דמעות שקטות כשהוא מנסה ולא מצליח להגות מילה לא מזיז לטהרני הפורמליסטיקה, מפלטם האחרון של הנבלים. זה לא עניין של קו ירוק, אלא קו אדום.

 

ריקוד ניצחון

האחים ובני הדודים של החתן נעמדו בשורה, ולצלילי מוסיקה אירית פצחו בריקוד מהיר. גמלוניים מעט, הניעו את הרגליים בצעדים אחידים, ידיים מאחורי הגב. אחרי שתי דקות קראו לחתן להצטרף, והוא נעמד לידם וזז לפי הקצב. זה לא היה מעניין אלמלא היו הרגליים הנעות הללו - פלא.

לפני חצי שנה נרמס החתן, רועי קאפח, תחת גלגלי מכונית נהוגה בידי מחבל כשעמד בתחנת האוטובוס בתפוח, בדרך לישיבת ההסדר. לא נשאר הרבה מרגליו, שהתרסקו מעצם ועד וריד.

 טיפול נמרץ, אובדן דם רב, ניתוחים. בשיקום ביקש ללבוש חולצות שמחות: "תן חיוך הכל לטובה", "ברוך השם אני נושם". סירב לפיג'מות. סירב להיות אומלל. התארס על כיסא גלגלים. וביום שלישי השבוע הרים את רגל ימין, שעדיין אין בה תחושה עצבית, ודרך על הכוס. ואחר כך רקד ריקוד אירי. ריקוד ניצחון.

 

לא מקפלת שום דגל 

קאפח הוא שכן שלי, בן טלמון. יישוב המגורים שלי, כבר למדתם לדעת, הוא לא עוד שורה במשרד הפנים. הזהות המקצועית והערכית שלי כרוכה במקום המגורים. הפחדים והתקוות שלי כרוכים במקום המגורים. גם המילים בעמוד הזה. 

את מחיר החיים באזור מוכה, מבודד, מחוץ לגבולות הלגיטימציה, נעדר תשתיות מתאימות, יכולים לשלם בעיקר הגיבורים ועזי הנפש. אבל אני איני גיבורה ולא עזת נפש. בקיץ אעבור עם בעלי וילדיי לירושלים, לשנת ניסיון בעיר. 

אני מצדיעה למי שמצליח לאחוז באדמת ההר הקשה. לשרת בשירות לאומי שאין בו הכרה ותמורה. לשלם את מלוא המחיר של הפריפריה, בלי ליהנות משום הטבה. ולעיתים לא ההר נושא את האנשים אלא האנשים עצמם, בכתפיהם השחות, נושאים אותו. אל תחפשו אמירה פוליטית. זו בחירה פחדנית של נוחות. לא הטרור הפלשתיני הכריע אותנו כמו מדינת ישראל, שהפקירה אותנו. עוד אכתוב על כך בהמשך.

אל תגידו בגת ואל תעלוזו: אני לא מקפלת שום דגל. כשהגעתי ליו"ש, כתלמידה באולפנת עפרה, מנו המתנחלים 100 אלף איש ואישה. כשנישאתי ב־99' ובחרתי לקבוע את ביתי בשומרון, חיו במרחבי ההר פחות מ־200 אלף יהודים. היום מתגוררים מעבר לקו הירוק כמעט חצי מיליון ישראלים, התיישבות שאינה זקוקה לשופרות אלא כוח מעשיה מדבר. אמשיך להיות מתנחלת. טלמון ותושביה הסגוליים ילכו איתנו לכל מקום. ארץ ישראל שייכת לעם ישראל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו