דרישה הגיונית, אבל הדילמה נותרה: אילו הרכיב בנימין נתניהו ממשלה בהשתתפות המחנה הציוני לאחר הבחירות ב־2015 היה מצבה המדיני של ישראל שונה בשני מובנים חשובים, שהציבור איבד את העניין בהם:
• היתה נבנית תשתית לוועידה אזורית בהשתתפות מדינות ערב (סעודיה, מצרים, ירדן ונסיכויות המפרץ) ובחסות מערבית. נאומו של נשיא מצרים, שזכה שלשום לשבחים מפי נתניהו ואביגדור ליברמן, נועד להיות אות הפתיחה של ועידה אזורית כזאת בהנחה כי יצחק הרצוג ומפלגתו התכוונו להיכנס לפני כחודש לקואליציה.
• בהיעדר נכונות בינלאומית לתמוך בדרישת ישראל למשא ומתן ישיר, נתניהו וליברמן מעוניינים ביוזמת הוועידה האזורית, אבל שער המניה המדינית שלה פחת בשל היעדרותו של הרצוג והתחזקה המגמה הצרפתית לכונן ועידה בינלאומית בפאריס. היא מרתיעה את ישראל מפני שאינה שותפה לסדר היום שלה, וביסודה היא מופעלת על ידי שעון עצר. מוקצב זמן לכל שלב בדיונים. המחשבה המדריכה את צרפת היא אנטי־סחבת בניגוד לאינטרס הישראלי להרוויח זמן.
עד כמה מעוניין נתניהו להתעמת עם היוזמות הבינלאומיות ועד כמה נקלע אליהן עקב ההרכב הקואליציוני הנוכחי, שהתחזק השבוע? לא ברור. אך ברור כי רתיעתו אינה מובנת מאליה. מוועידת מדריד, שנערכה לפני כ־25 שנים, יצא סגן שר החוץ דאז נתניהו כחביב התקשורת העולמית. אמנם יצחק שמיר התנגד לוועידה אבל שוכנע להגיע אליה בגרירת רגליים, וישראל שבשמה כיכב נתניהו לא ניזוקה כלל ועיקר.
עתה המצב שונה. נתניהו דבק בתביעה ההגיונית של ישראל למשא ומתן ישיר, שלא התקבלה בעולם אז כעתה, והברירה היא בין להחרים את הוועידה הצרפתית לבין לשתף עימה פעולה ולהקטין את נזקיה. לפי שעה אין נכונות ישראלית כזאת והיא תיראה ככניעה, אבל עדיפה על "לאו" רועם, שיבליט את בדידותה.
עדיין לא מאוחר. ברור כי צרפת מעוניינת באיזושהי לגיטימציה ישראלית לפעילות הבינלאומית ממש כפי שברק אובאמה חתר להגיע להבנה מחודשת עם נתניהו לאחר חתימת ההסכם הגרעיני עם איראן. הברירה אינה קלה, והופכת קשה יותר ככל שקרב מועד כינוס הטרום־ועידה.
בשלב הנוכחי נראה כי אפסה תקוות ישראל לסכל את כינוס הוועידה, שדיון נפרד בתוכנה יביא למסקנה כי היא עלולה לסמן את תחילת ההכרה של האו"ם בפלשתין. אולי כדאי לקפוץ על הרכבת ברגע האחרון, בקרון האחרון? הדעות חלוקות. לי נראה כי עדיף להצטרף.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו