אחרי הסערות: זו שעתה למשול

זר כי האזין לקולות שנשמעו ברמה, מי בזעם ומי בתסכול, מי בידענות מופלגת ומי בדם הלב, בא לידי הכרה כי אסון איום ונורא הולך ומתרגש על עם ישראל מייד עם הקמתה של אותה ממשלה (מורחבת וממילא יציבה יותר, ושרוב הציבור בחר בה באורח דמוקרטי), שמאז ראשית דברי הימים עוד לא קמה נוראה הימנה. היה זה תורן של המילים הרעות לעצב את השיח הציבורי.

"תחזירו לנו את המדינה, קיבינימט!" הקדים וצעק ח"כ אראל מרגלית מהמחנה הציוני (ממי בדיוק הוא תובע שיחזירו? מהבוחרים? ומה פירוש דבריו, אם לא: לעזאזל עם הדמוקרטיה הזאת ולעזאזל עם העם הזה שלא מפסיק לטעות! ולמי בדיוק נתבעים המחזירים להחזיר? למפלגת העבודה של ימי הזלזול המתנשא בסאלח שבתי וחבריו, כשחופש הדיבור בערוץ השידור המרכזי כלוא בין קירות משרד ראש הממשלה, ומי שאין להם "פנקס אדום" מקופחים בכל נושא ועניין?)

"מי שחבר בממשלה ומצביע אמון בה, שותף לכרסום הערכים שלנו", החרתה־החזיקה אחריו ח"כ ציפי לבני מהליכוד/קדימה/התנועה/המחנה הציוני, שמתחברת, ככל הנראה, לערכים האבסולוטיים של מי שירו ב"תותח הקדוש" כדי להטביע את אלטלנה ובמטרה להרוג את נוסעיה, ואף העלימו את סיפור התרחשותה מספרי הלימוד; ומתגעגעת, כפי שאפשר להבין, לתרבות פוליטית של חבירה לממשלים זרים (ארה"ב) כדי להפיל את ממשלת ישראל, ובהבטחת שלמונים מסוג מכונית מיצובישי לח"כ כדי שיחצה את הקווים, כחלק מ"התרגיל המסריח", שעליו אמר יצחק רבין בהגינותו כי נקרא "מסריח" רק מכיוון שנכשל....

ואהוד ברק, שיצא לארה"ב כדי לעשות לביתו ערב יום הזיכרון, נזעק מן הגולה כדי להזהיר את כולנו ש"ממשלת ישראל נדבקה בניצנים של פאשיזם". תובנה שגילה לאחר שהתעורר משנת חורף ארוכה, שהשכיחה ממנו את העבודה שעשה בבחירות 96' נגד מועמד מפלגתו לראשות הממשלה, שמעון פרס (כפי שמעיד חיים רמון), כמו גם את הקומבינה הפרטית שלו - פירוק מפלגה כדי לשבת על כורסת עור הצבי לצד ראש הממשלה, מה שלא היה כל כך מזמן (הייתכן שהפוסל, במומו הוא פוסל?)והיו המילים של בוגי ובוז'י - שאין דנים אותם בעת צערם.

אבל כעת המילים הרעות מאחורינו. העת הזאת, עת חתום החותמים על הדברים המסוכמים והמוסכמים להרחבת הממשלה, היא עיתם של הימים הסוערים לשכוך. זמן להניח לאבק הבוקה והמבולקה לשקוע. שעתם של מהלכי האימים, כמו המשכילים והחכמים, להידום.

והממשלה שחוברה לה יחדיו (גם אם מסביב ייהום הסער) - לאחר שנחתמו ההסכמות ברוב הדר, ולאחר ששני הצדדים הביעו צער על מילים שטוב היה אלמלא נאמרו, והתחייב מי שהתחייב להאריך את הפתיל הקצר - לממשלה המחודשת הפציע שחר חדש. וזו שעתה למשול. להפשיל שרוולים ולעשות עבור עם ישראל. לנצל את ההזדמנות שרה"מ מדבר בה בגלוי, לגיבוש הסכמים עם מדינות האזור, ולהכניע את הטרור, ולהעניק פנסיה סבירה לנזקקים, ודיור בר השגה לצעירים, ודרכים לקיצור המרחקים, ופריחה כלכלית וצדק חברתי. תם עידן המילים. נגמרו התירוצים. מעשיה יקרבוה ומעשיה ירחקוה. ורק עליה חובת ההוכחה.