תחזירו לנו את הסדרות, קיבינימט!

שבוע טוב לכל המוטי אמסלמים, האלדד אקוניסים, הרמי כהנים ושאר היו"רים בליגה שתומכים בפיינל פור. איך עבר עליך סוף השבוע, אמסלם? כל העיר דיברה על הקאמבק שהפועל אילת שלך עשתה נגד נהריה, לא? ומה איתך, אקוניס? מה היה חסר בשביל שבני הרצליה שלך תעקוץ את מכבי? רק כמה קליעות עונשין, לא כמה מיליוני דולרים. ורמי כהן, אחרי שאולי קצת נרגעת מהשיפוט (ובצדק), אתה לא חושב שהפועל ת"א שלך היתה שותפה לאחד המשחקים הגדולים בתולדות הכדורסל הישראלי?

המכנה המשותף של הדוגמאות הנ"ל הוא אחד: הדרמות האלו, שבאו בסוף עונה ארוכה ומייגעת, יכולות לקרות רק בסדרות. כל הסאגות המותחות והמדוברות ביותר קרו בסדרות: הניצחון הסנסציוני של גליל על מכבי ת"א באותו חצי גמר מיתולוגי בעונת 1993, מלחמות העולם בין הפועל ירושלים להפועל ת"א בשנות ה־90 והמהפך ההיסטורי שהפועל אילת עשתה נגד מכבי ת"א רק בשנה שעברה.

נכון, גם הפיינל פור הניב רגעים יפים ואפילו אלופות חדשות אבל היום, כמה שנים קדימה אחרי ההפתעות של חולון, גליל ומכבי חיפה, האם אנחנו יכולים לומר שחל שינוי אמיתי בכדורסל? למעשה, קרה בדיוק ההפך: חולון כמעט ירדה ליגה; גליל ירדה ליגה; ומכבי חיפה דרכה במקום. אלופות האינסטנט לא רק שלא התקדמו, אלא הלכו אחורה.

לפיינל פור אין צידוק ספורטיבי. הקבוצות של גליל, חיפה וחולון, שזכו באותן אליפויות, בהחלט היו יכולות להגיע לאותו הישג גם בסידרת גמר, כי הן היו באמת מצוינות. הן לא "גנבו" את האליפויות האלו, הן לקחו אותן בצדק, בלי כוכביות ועם לא מעט כוכבים.

בשביל הרומנטיקה וההפתעות יש את גביע המדינה, מפעל אהוב וחשוב. אבל האליפות צריכה ללכת לקבוצה הטובה ביותר, ואין דרך טובה מסדרות כדי להכריע את השאלה הזאת. אבל כשמנהלי הקבוצות מתנהלים כמו פוליטיקאים, לא נותר לנו אלא לזעוק: תחזירו לנו את הסדרות, קיבינימט!