נביאי הזעם טעו - וכנראה שיטעו שוב

עוד לא סיימנו לשמוע את צירוף המילים "ביבי־ליברמן", וכבר פרצה האש. מהלכי האימים לא בחלו במילים ובכותרות. הרגל ישן. זוכרים על מי נאמר שהוא מנהיג את מפלגתו כרודן; קיצוני והזוי; מתנהג באלימות; עשוי להביא את הדמוקרטיה בישראל לקיצה; אם ייבחר תפרוץ מלחמה? - נכון. על מנחם בגין. שלושה חודשים אחרי שנבחר החל בחתירה לשלום עם מצרים. והנשיא אנואר סאדאת חשב שדווקא מי שמרבית חייו הושמץ כ"מחרחר מלחמה" ו"קנאי", ישאף להגיע להסכם.

רבותיי, יש מצב שההיסטוריה חוזרת. האווירה החיובית עם המדינות הערביות המתונות היא לא נשיאים ורוח. היא ענני גשם. דרושה רק דחיפה קטנה. בוז'י יודע את זה, ולכן הוא כל כך רצה להימנות עם מי שנותנים את הדחיפה. חבריו לסיעה, השואפים לשלום, רק לא בתוכנו, הם שטעו. גם נשיא מצרים יודע את זה. כשם שהוא יודע שאת התשתית לעיצוב הרוח שבכוחה להביא באמת למזרח תיכון חדש, שבו ישראל זוכה להכרה כשווה בין שווים, בנה ליברמן כשר חוץ עם נתניהו. מבין אלה שאסור להגיד במה הם עובדים, יש הטוענים כי ליברמן פגש יותר "גורמים" ממדינות ערביות שונות בהשוואה לכל מדינאי ישראלי אחר. הוא לא הסתיר את העדפתו לקיום מהלך לגיבוש האינטרסים עם המדינות הערביות כצעד ראשון והכרחי לשינויבאזור, וכצעד קודם לכל מו"מ עם הפלשתינים.

לא ליברמן גרם להם להתחיל להסתכל עלינו בעין הטובה. וראשי המדינות הללו לא הפכו לחובבי ציון. מדובר באינטרסים. קרה שהאינטרסים שלהם ושלנו משתלבים. צרות משותפות. תקראו לזה אובאמה, איראן, דאעש, חיזבאללה. פתאום הם נוכחו לדעת שאנחנו יכולים לעזור. העניין הוא שדווקא הצמד שמהלכי האימים מכנים אותו "אסון לעתיד המדינה" לא פיספס את ההזדמנות. והגשרים נבנו. צריך רק לחנוך אותם.

אז הם ממש לא חברים טובים. אוקיי. ספרו לי משהו חדש. משהו כמו יצחק רבין, "חתרן בלתי נלאה", על שמעון פרס. שנים של תיעוב הדדי, וברגע אחד - שיתוף פעולה. פוליטיקה, כמו יחסים בינלאומיים,

היא עניין של אינטרסים. דמו בנפשכם שבחדר הסגור שבו ישבו השניים, אמר האחד לשני, בוא'נה, את התהליך הזה אנחנו בנינו. אז למה לתת את הקרדיט על הסרת הלוט למחנה הציוני, אם אפשר להשאיר אותו במחנה הלאומי? והשני אמר, וואלה, אתה צודק! אינטרסים. מה כאן לא ברור?

בהצטרפותו לממשלה מעמיד ליברמן למבחן את הפרגמטיות שלו, שיכולה לקדם מהפך אזורי, את נחישותו שלא למצמץ מול הטרור, את התבונה להפוך למדינאי שבקונצנזוס, ומעל הכל - את היכולת לעבוד עם ראש הממשלה. אם הם רק ירצו - אין זו אגדה.