הפקקים בדרך לגנים ולבתי הספר, הפקקים בדרך לעבודה, הפקקים בדרך הביתה מהעבודה, החום הכבד שמונה חודשים בשנה, המצב הביטחוני, הלחות, חוסר הנימוס, הצעקות, המחירים בסופר, הצפיפות, מחירי הדיור, המסים, השסעים בחברה, מחיאות הכפיים כשהמטוס נוחת. נכון, לא קל לחיות כאן. לעיתים לא קל בכלל. ובכל זאת, אין מקום אחר.
לפני 15 שנים עזבתי מדינה ענקית ויפה, במיקום לא רע בכלל על פני הגלובוס, מוקפת מדינות ידידותיות (פרט לענייני כדורגל כמובן), עם אוכל נפלא ואנשים מקסימים, ועליתי ארצה, אל הלא נודע, עם שתי מזוודות תמימות. כמוני מיליוני יהודים נוספים מכל העולם, שהבינו שמקומם כאן ושאין מקום אחר. האוכלוסייה של מדינת ישראל גדלה פי 10 ב־68 השנים האחרונות, וזה ללא כל ספק ניצחון הציונות.
כשעולים ארצה, כבר בנתב"ג נכנסים למשרד הפנים ומקבלים מספר זהות. אין יותר סמלי מזה. באותו רגע, דהיינו דקות ספורות בלבד לאחר הנחיתה, הופכים ל"ישראלים". המדינה מקבלת אותך, רוצה אותך, מחבקת אותך, וגם דואגת לך בתחילת הדרך. רק מי שניסה להגר למקום אחר מבין ששום הון בעולם לא יכול לקנות את זה. כי גם אם קשה כאן - וכאמור, לא פשוט כאן - כאן זה הבית. אמנם לא נולדתי כאן, אבל כאן נולדו לי ילדיי וכאן בניתי את ביתי בשתי ידיי (ועם משכנתא ענקית).
גם אחרי 15 שנים כאן, עדיין שואלים אותי לעיתים אם אני לא רוצה "לחזור הביתה". מבחינתי, התשובה מובנת מאליה. כי אין מקום אחר. כי רק כאן אפשר להסתובב בחופשיות בטי־שירט עם כיתוב בעברית, כי רק כאן חווים את פסח בסופר, וכי רק כאן מדברים עברית כשפה רשמית.
לא חסרות כאן סיבות לגאווה - מהחומוס ועד ההיי־טק, משלטון החוק ועד המערכת הרפואית המתקדמת, מהפלורליזם המחשבתי ועד הגבולות הבטוחים, מהכבישים החדשים ועד קליטת העולים. חבר'ה, תסתכלו טוב־טוב - הכוס מלאה מעל קו החצי. בואו נהיה גאים בכך, לפחות יום אחד בשנה. עם ותק של 15 שנים, אני גאה להיות ישראלי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו