אנשים טובים באמצע הדרך

הבוקר שלפני ערב יום השואה, ריח הגשם עדיין באוויר. דפיקות חזקות בדלת. נארס, המטפל ההודי של מורי יוסף קראווני השכן, נסער כולו. הוא מסמן לי בתנועות ידיים נמרצות ובקול מבועת. הוא מספר שנחש ארסי משוטט בגינה ושחייבים לנקות אותה מעשבים שוטים ומאשפה שיצרו הטבע והאדם. קראווני, כבר בן 90, ישוב בכסא גלגלים וכמעט חסר יכולת להניע את הרגליים, שמסרבות בתוקף להניח לו להלך בין העצים בחצר האחורית, אך עירני דיו לראות כיצד העשבים גדלים.

כמו טייס אוטומטי, הרמתי טלפון לחברה מהשכונה ושאלתי אם היא מכירה אנשים טובים שיכולים לסייע. דקה אחרי כבר הייתי בעיצומה של שיחה עם מרטין, מנהלת לשכת המתנדבים בהרצליה. עוד כמה דקות בודדות עברו עד שהוואטסאפ הראשון הגיע. צילום מסך קבוצתי מחמם לב של היענות המתנדבים. היממה הבאה היתה מסע היכרות עם הרבה אנשים גדולים מהחיים.

יום אחרי, בשעה 18:30, התייצבו חמישה אנשים מדהימים שהגיעו לעבוד. מודה, הופתעתי לגלות שמדובר באנשים עסוקים וטרודים בענייני החיים כמו קריירה, משפחה, ומה שביניהם. הם עזבו הכל, הפשילו שרוולים ובאו לתת את הנשמה בחצר האחורית של קשיש זר. באותו הרגע אהבתי אותם, למרות שלא פגשתי בהם מעולם.

הם לא באו לעזור למען תודות או תשואות. זה הרגיש חלק ממארג שלם ומדהים של אהבה, חסד ונתינה.

לכל אחד יש את הזכות לחלום.

החלום שלי, בעידן שבו נראה שהציניות, ולפעמים גם הרוע, מנצחים את התמימות והטוב, הוא להראות לנו וגם לעולם כולו שאפשר גם אחרת.שאהבת חינם היא לא עוד סלוגן שמיימי שאינו בר ביצוע, שלאהוב זה פשוט. פשוט צריך להתחיל, לזוז, לעשות את הדברים הקטנים כביכול. דברים כמו ניקיון גינה, הקראת הוראות שימוש לקשיש שלא מצליח, הסעה לקופת חולים ובחזרה, לעזור לאחר.

אז תודה לחבצלת, תודה למרטין, תודה לשלומי ולאשר שניצחו על הלוגיסטיקה. לקוסטה הטורבו שאי אפשר היה לעצור אותו, לרעות, לליטל, וגם לזוג המקסים גלעד וליאת שגרים במרחק נגיעה ומעולם לא פגשתי בהם. תודה שהראתם, גם מבלי להתכוון, עד כמה אנחנו עדיין רקמה אנושית אחת שכל כולה חיים.

מה שבטוח זה שאת גן העדן הזה לא ניתן ליצור לבד, ושאת החיוך של מורי קראווני בבוקר שלמחרת – לא ניתן למחוק.