מאז יום חמישי, כשנודעו מימדי הקטסטרופה שהשיתה עלינו השוואתו האומללה של האלוף יאיר גולן, נמצאים במבוכה רבים מהלוחמים למען ישראל על דעת הקהל בעולם. כמה מהמצוינים שבהם סיפרו שעמל של שנים ירד לטמיון, כי מה משנה כוונתו של גולן אם בעולם מצוטט "הגנרל הישראלי שהישווה את ישראל לגרמניה הנאצית". אומר שוב: ברור לי שגולן לא התכוון לדברים כפי שצוטטו כביכול בשמו, ודווקא בשל כך הנושא חמור שבעתיים.
מכל מקום, גולן כבר חזר בו מדבריו, אבל דוברי השמאל בפוליטיקה ובתקשורת ניכסו אותו שלא בטובתו. כך גייסו את כוחם היצירתי למצוא אצלנו "סימנים" הדומים לגרמניה ההיא, ובכך "להצדיק" את דברי ההבל. הנה, ח"כ קרא לעלות על ביהמ"ש ואשתו של ההוא לא רוצה ללדת עם יולדות ערביות ונערים שרפו וההוא ירה בראש וכן הלאה, והמסקנה: ישראל נמצאת ערב עלייתו לשלטון של הפיהרר. מה דעתכם?
רה"מ ביקר את דברי האלוף. חובתו לבקר, הן בשל נזקם הרב, וגם משום שכבנו של היסטוריון הוא יודע עד כמה הדברים נבעו מבורות. אפשר למצוא בכל חברה גזענות, שנאת האחר, פשעי שנאה וכדומה, ולחרפתנו גם אצלנו, לאורך שנותינו כעם (גם פה חשוב להבדיל בין מה שנתפס כשנאת האויב לשנאה על רקע אתני "טהור"). איזו פשיטת רגל מוסרית הביאה את השמאל לגבות את ההשוואה של הגילויים הקשים הללו לגרמניה דווקא? ושמא פשיטת רגל אינטלקטואלית? עד לפני זמן קצר היו ההשוואות הללו נחלת חוגים פוסט־ציוניים ואנטי־ציוניים, והנה חדרה ההנחה הזאת אל לב השיח הלגיטימי של הנהגת השמאל. עצתי לתומכים: קראו את ספרו החשוב של אלחנן יקירה "פוסט שואה, פוסט ציונות" ותבינו מדוע ההשוואה הזאת היא ענף טמא של הכחשת השואה.
יום השואה אינו יום ההשוואה (ותודה לאורי עמירם). הרוצה להשוות גילויים קשים כיום עם אירועים בתולדותינו, יפנה למשל למאה הראשונה, ערב חורבן הבית השני, אז התפשטו בחברה היהודית שנאת האחר, פשעי שנאה ורציחות על רקע אידיאולוגי. חמור מספיק?
העמדה של מוכיח בשער הפכה חזון נפרץ. האחד מסתכל עלינו ורואה נאצים, משנהו רואה מוסולינים קטנים, השלישי מדייק: אנחנו דומים לספרד הפשיסטית של פרנקו. שוקן וחבורתו רואים אצלנו אפרטהייד דרום אפריקני. אפילו "הפרוטוקולים של זקני ציון" לגיטימיים אצל דוברים ידועים, המדברים על הכסף היהודי השולט בעולם.
האמת היא שאין במסורת שלנו נבואת זעם שאין עימה גם נחמה, והדוגמאות רבות. דבר אחד להכות על קודקודנו כמה אנו דומים לאיומות שבאומות העולם, ודבר אחר להאמין בעם הזה, בנדיבותו, בכוחותיו הרוחניים והנפשיים הגדולים, ומתוך כך להוכיח אותו, עד כמה התנהגות מסוימת או גילויים ריקניים אינם מתאימים לו ולמורשתו. הנה ההבדל: תוכחה המבטאת ייאוש מהעם, או תוכחה מתוך אמונה ביכולתו להתגבר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו