ערב פסח: בין סקנדל לקרנבל

פסח. יצאנו מעבדות לחירות. אז למה לפני כל ליל סדר מדינה שלמה נכנסת מרצון לשעבוד ומתי תגיע כבר הגאולה? הגיע הזמן לעשות קצת סדר בסדר: פקקים, ריבים משפחתיים, ניסיון לארגן לליל הסדר דייט בזק שלא הספיק לתפוח, התחבטויות איזו קערה לא שימושית להביא שוב כמתנה לחג מהתווים שקיבלתם, למה רק אני מפנה מהשולחן (כי אני רווקה) ולמה גם השנה חוגגים אצל דודה חנה שלא מדברת עם דוד עמי.

חג האביב, ההתחדשות וההתחלות מגיע, משום מה, עם הרבה מהומה, עצבים ולחץ. דווקא בחג שאמור להפריח את הנשימה, יוצאת הנשמה. אין ישראלי אחד שלא מכיר את זה. ראשית, פסח, וזה הרי ידוע, מתחיל כבר בפורים. לפחות בעניין הניקיונות. זה לא ריח של פריחת הדרים באוויר, זאת אקונומיקה. אמא שלי, כמו רוב האימהות, מתחילה לנקות חודשיים מראש ולאט לאט מצמצמת את האזור שמותר לאכול בו חמץ בבית. היום, למשל, אכלתי במלונה של הכלב. בינינו, מה כבר יקרה אם איזה גרגיר חיטה בודד יצליח להימלט? תנו לגרגיר לחיות. העיקר הכוונה.

עכשיו, לענייני המניפולציות הרגשיות. מתברר שפסח לא פוסח על שום עדה וכולם עסוקים בלנסות לצאת בסדר, מה שהופך את הכל ללא בסדר. אז מה המסקנה? אם הבת שלכם רוצה לטוס לתאילנד בליל הסדר, שתטוס (רק לא לטורקיה, כן?). אף אחד לא ממש חייב לעשות איתכם את הסדר, אתם תצליחו לסבול גם לבד. תחפפו את ההגדה, תשתו מלא יין, תשתכרו ותירדמו מהר. ותרו על האשמות מוסוות בצורת שאלות תמימות בנוסח "למה את לא מרימה טלפון לאחל לסבתא חג שמח, היא נורא נפגעת?" או "עוד פעם את עושה סדר אצל חמותך ומשאירה את אמא ואבא לבד?" והכי נורא - "למה את לא נשארת לישון אחרי ההגדה?" כי אני בת 37, אמא, לא יכולה להשאיר את החתול לבד.

מובן שמי שסובל הכי הרבה בחגים זה הרווקים. אז אימהות ודודות יקרות, אין טעם לשאול, "נו, מה יהיה, מתי תתחתני?!". במקרה הזה אני תמיד עונה: "דודה חנה, כבר התחתנתי, פשוט לא הוזמנת".

• • •

ובבקשה - אם אפשר אולי הפעם בלי כמויות בלתי סבירות של אוכל. יש מיליון אנשים רעבים בתל אביב. הגוף האנושי לא יודע להתמודד בהצלחה עם חרוסת, עוף, תפוחי אדמה, סלט תפוחי אדמה, קיש תפוחי אדמה, רוסטביף, שוק טלה וסופלה שוקולד. למחרת עובר עליו מרור. לפעמים נדמה לי ששבוע לפני הסדר כל האימהות נעמדות במטבח רק בשביל שהן תוכלנה לשאול בליל הסדר, "אז בשביל מי בישלתי את כל זה?"

תחינה אחרונה לפני סיום - בלי לחץ לצאת ממש מוקדם כי תכף מתחילים פקקים. בסוף הרי כולם מגיעים. עדיין לא שמעתם על מישהו שקרא הגדה באמצע איילון, נכון? חוץ מזה, כולם כבר יודעים שצריך לצאת מוקדם כדי לא להיתקע בפקקים ואז נתקעים עם כל מי שחשב כמוהם. בדיוק בגלל זה בחמש בערב הכביש ריק לגמרי.

בברכת חג שמח, בלי שאלות מעיקות, בלי מתנות מכוערות, בלי מניפולציות רגשיות ובלי צנתורים. בסדר הזה אין חוקים. חירות, זוכרים?