ישראל תמיד בצד ה"אשמים"

אנחנו מכירים את הרגעים האלה. הלם. שכול פתע. אובדן חיי חפים מפשע. החיים שלעולם לא יהיו שלמים עוד. ואומה שלמה, קרועת לב, נושמת בקושי. כן, אסונות המוניים גורמים לכולנו להחסיר פעימה. להתחבר. אבל חוסר האונים והתסכול מול הזדון שאין לו גבולות, ומנגד ההתעלמות ממניעיו, האם אין בהם כדי לעורר, ולו מתחת לפני השטח, תרחיש ל"שואה" שנייה?

ובשעה שבריסל מונה את מתיה, ואירופה כולה מוכה בחרדה, בז'נבה שבשווייץ יושבת מועצת האו"ם לזכויות האדם, ובזחיחות שאין דומה לה עוסקת בגינוי המדינה הגרועה בגרועות, שמטילה את חיתתה על העולם - ישראל.

"ישראל אינה המטרה הראשונה", הודיע לאחרונה אחד מראשי דאעש והסביר ש"ראשונים הכופרים ממדינות ערב, ואחריהם האירופאים והאמריקנים והיהודים באותה שורה" (אהוד יערי, ערוץ 2). האם מדינות המערב מעוניינות להבין את התרבות הזו שקוראת להכרית את מי שאמונתו אינה אמונתה? והאם הן באמת מעוניינות להיאבק בטרור כשבפועל, בין שבמחדל ובין שבכוונה, בין שמתוך אינטרס פוליטי ובין שמאמונה עיוורת, עושים הבחנה בין הטרור הרע (דאעש) לטרור שהוא שליחות (חמאס וחיזבאללה)?

אינספור מילים נשפכו על דמעות שרת החוץ של האיחוד האירופי, אבל כדאי להקשיב למילותיה המועטות, המבקשות שלא להכליל: "המסר שיוצא מעמאן היום הוא איסלאם של שלום, דיאלוג ושיתוף פעולה...". טרור איסלאמי? הסתה? תשכחו מזה. הרי שעות ספורות קודם, ברמאללה, אירח הסהר האדום הפלשתיני, הכפוף לארגון הצלב האדום הבינלאומי, טקס לכבוד "כלת פלשתין", המחבלת דלאל מוגרבי, שהובילה את חוליית המחבלים שרצחה 35 בני אדם, ובהם 12 ילדים, בפיגוע בכביש החוף ב־1978 .

35 בני אדם. גם בלגיה כבר מבינה את עוצמת המספר. אז איך ייתכן שמהאיחוד האירופי לא יצא גינוי חריף לאירוע ההסתה והשיסוי לטרור ולרצח חפים מפשע ברמאללה ולאינספור אירועים והתבטאויות כמותו, המוצאים במה גלויה ורשמית ברשות הפלשתינית, בכמה ממדינות ערב ואפילו במדינות מערביות? האם אירופה מחויבת להגנה על זכות השיסוי?

בחזרה לז'נבה, ולאותן שש החלטות המתווספות לערימה ייחודית לישראל, "כל אחת מהן מופרכת יותר מן האחרת, אלימה יותר וחסרת ביסוס עובדתי יותר מן האחרת", אמר ח"כ יאיר לפיד, במפגן מחאה נגד התנהלות הארגון הבלתי סביר הזה, והוסיף: "לגבי אויבינו, המפרים הגדולים ביותר של זכויות אדם, כרגיל, אין אף החלטה, אף גינוי, אף מילה..." ("ישראל היום").

אבל אירופה שותקת ומאשרת. כי מי נמנה עם יותר מ־140 המדינות המצביעות בעד ההחלטות של המועצה הזו לזכויות הטרור? כמה עיוורון דרוש כדי לא לראות את הקשר בין דאעש לחיזבאללה ולחמאס? ואיך נלחמים בטרור כשאי אפשר לקרוא לו בשמו? ואיך ממגרים אותו כשיד אחת תומכת בו ומממנת אותו? ועד מתי ימשיכו להאמין שהטרור הפוגע בנו שונה מזה שפוגע בהם? ומתי יבינו שטרור הוא טרור הוא טרור, והוא איסלאמי? ומה עוד צריך לקרות כדי שיעבירו אותנו מקטגוריית האשמים לקטגוריית השותפים למאבק באיום המבקש לשבש את חיי כולנו?