שני מחבלים, שהם רוצחים בכוח, אשר בזכות יעילות התגובה הצה"לית לא עלה בידם לבצע את זממם, נורו ושכבו על הכביש מנוטרלים. החיילים מנעו רצח של תושבים יהודים בשכונת תל רומיידה בחברון בואכה קברה של רות המואבייה, מקום שבו קו התפר בין העמים צופן בחובו חיכוך מתמיד. כך ראוי.
אך דקות אחדות לאחר מכן ירה חייל בראשו של אחד המחבלים, והמעשה הנורא זיעזע לא רק את קומץ היהודים והערבים שרקדו על הדם, אלא גם את הממסד בממשלה ובצה"ל, וגם כך ראוי. פרק הזמן שחלף בין נטרולם של המחבלים שבאו לרצוח לבין הירי בראשו של אחד מהם, שהיה נתון כבר חסר אונים, הוא הציר המרכזי בחקירת החייל החשוד.
הדברים ברורים: המחבלים בני מוות בבואם עם תת־מקלעים וסכינים - אפילו חלודות - לרצוח יהודים חפים מפשע בכל מקום בין הים לבין הירדן. יש לירות בהם ללא היסוס, ואולי על משה (בוגי) יעלון וגדי איזנקוט לחזור ולהבהיר זאת. אך להוסיף כי יש שלושה מצבים שבהם חייב הירי להסתיים באחת: כאשר המחבל משליך את נשקו ו/או נכנע בהרמת ידיים ו/או שרוע מנוטרל על הקרקע. זה היה אתמול בבוקר המצב בתל רומיידה.
הוראתו של איזנקוט להפוך כל אבן בחקירה היא הצעד הנכון. סביר להניח כי החייל שירה בראשו של המחבל יטען כי נשקפה סכנה לחייו ואפשר שהיתה חגורת נפץ על גופו, ולחלופין - במעגל השני של הסברו - עומדת לו הטענה המקלה (אך הלא מזכה) כי היה נתון בסערת רגשות ובפחד אימים הגובלים באובדן עשתונות. זה לא במקום העונש, אבל זה מפחיתו.
דובר צה"ל תת־אלוף מוטי אלמוז, שהיטיב להסביר את ערכי הלחימה נוכח הדילמה הקשה בסערת הקרב ומייד אחריו, נמנע אמש בתבונה מלהתייחס כקצין לאמירות של פוליטיקאים ורבנים הקוראים להרוג במחבלים. זה תפקידה של הממשלה להנחיל ללוחמים, ובעקבותיהם גם לציבור בארץ ולדעת הקהל בעולם, כי ההתנהלות הצבאית היא דו־שלבית.
עד לנטרול המחבלים תפקיד החיילים להפעיל אש אפקטיבית במלוא העוצמה כדי למנוע את פיגוע הטרור. אין על כך כל פשרה. אם נהרגו - אין בעיה למרות ההשמצות של השמאל הקיצוני, יהודי כערבי. אך משנוטרלו - זה קו הגבול האחרון, ואם לא נהרגו או לא נפגעו כלל תם הירי. זו המשמעות האמיתית של "טוהר הנשק", שאויבי ישראל מנסים לגזול מאוצר המילים ומדף המעשים של צבאה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו