פורים התשע"ו כבר כאן, ואתמול אי אפשר היה שלא להבחין בהם: לאחד שריטות מרתיעות על הפנים, החביב שלידו נראה בדיוק כמו הליצן העצוב (פיירו), לחמודה שממול יש שיער לבן, וצמודה אליה ההיא במדי האחות, שבידה זריקת ארגעה – אין כמו תהלוכת ההורים התשושים נפשית מההכנות לחג הגדול.
כמובן שהיו שם, לצידם, גם כמה מקסימים קטנים בתוך תחפושות מקוריות, שהן הסיבה המרכזית לכך שאת שמחת החג המלווה בקפצונים מתפוצצים, מקדימים הורים שמתפוצצים מכך שמדי שנה הם חוזרים על אותה טעות.
זה קורה בכל פעם שחודש אדר מתקרב. אמנם אנחנו מצווים על "מרבין בשמחה", אבל במקום לרוץ לחנות המתאימה ולקנות תחפושות קלות לתפעול, כמו מלכת הלבבות או איזה ספיידרמן, ולשמור לעצמנו על החיוך, נכנס לנו לראש הג'וק היצירתי. הסיבות לכך לא ברורות ונחקרות, אבל לכל הורה ממוצע יש רצון להשאיר עשן לכל שאר המתחפשים, מה שעולה לנו בעשן שעולה מהאוזניים מרוב עצבים.
האמת היא שאפשר להבין את תהליך ההכחדה שעוברים "האריות" או מותן המתקרב של מלכות אסתר. גם מובן הרצון שילדך לא יהיה אחד משישה "סמי הכבאי" וילדתך לא תהיה "אלזה" אחת מתוך תשע זהות בגן, שלא בטוחות אם הן עומדות מול המראה או מול אחת מהחברות שלהן.
ובכל זאת, מי שמחליט לתקוע את בן ה-10 שלו בתוך קרטון, ולהפוך אותו לדוכן גלידה, לפחית קולה או לכספומט – צריך לדעת שהוא עומד לשלם על כך במזומן, ואף בדם. מצד שני, יש להצדיע להורים המשקיענים האלה. הם מוכנים לעשות הכול כדי שהילד שלהם יהיה הכי מיוחד, יעלה כמה שיעלה הטיפול הפסיכולוגי לו הם והוא יזדקקו בעקבות המסע אל עבר התחפושת האחת והיחידה.
אחרי הכל, פורים הוא חג ה"שופוני", שצובע לנו את הרחובות ואת העיניים, והגיע הזמן לזנוח את המותגים הצפויים והמשעממים, ולהפתיע את כולם עם דמיוננו הפרוע. אין לי ספק שהסיפוק של מי שיצא מחשבתית מהקופסה, גם אם הכניס את ילדו לתוך אחת והפך אותו לרובוטריק אנושי, הוא הגדול ביותר. המאמץ, העייפות, הזיעה והעצבים כנראה שווים את התוצאה הסופית, זו ששמה את ילדנו בקדמת הבמה, תחת אור הזרקורים, כשהוא הופך למושא לקנאה בקרב חבריו לכיתה, ולא פחות חשוב, של הוריהם כמובן.
למעשה, הייתי קורא למשרד החינוך, לקראת השנה הבאה, להחדיר מוטיבציה בכל אותם אנטי-יצירתיים, כדי שיהיו למעצבי תחפושות מדופלמים, וזה כולל את העצלנים שמחפשים בכל שנה את ילדיהם בתחפושת קונבנציונאלית חוזרת. כך נשדרג את החג ונתקן את המעוות.
כי אם אלה, שבמשך שבועות, עד השעות הקטנות של הלילה, נותנים את נשמתם ומאבדים חלקים מנפשם בדרך לתחפושת האולטימטיבית, ידעו שהם לא עומדים להשתגע לבד – כולנו נרוויח. אחרי הכל, די צפוי שהרעיון הזה יגביר את התחרותיות ואת הרצון ליצור תחפושת מושלמת שהעולם עדיין לא ראה, עד שכולם יישברו, ירימו ידיים, ונוכל לחזור לתחפושות הפשוטות, בלי לשבור את הראש. הרי בינינו – מה רע בקאובוי?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו