שחרור מוקדם לקצב: מסר פסול לקורבנות

תחליטו. לא משנה אם זו פרשת דומא, קצב או הולילנד, אנחנו צריכים לקבל החלטה, וזו החלטה מחייבת - האם אנחנו מקבלים את מוסדות המדינה או לא. זו נשמעת שאלה מיותרת, אבל רצף הפרשיות האחרון מעורר כאלה מהומות, שהגיע הזמן להסתכל לשאלה הזו בעיניים. שלטון החוק פירושו לתת לאנשים שנבחרו לכך את היכולת לשלוט, אבל יותר מכך – לקבל את מרותו, להסכים לפסיקתו, להפסיק לשפוט אחרי שהתקבלה הכרעת דין. לאחרונה נראה שברור שאנחנו מקבלים ומסכימים עם שלטון החוק - אבל. אבל תלוי באיזה צד החוק.

אז די עם זה. מדובר בדו־פרצופיות בוטה. אי אפשר לקבל את החוק רק כשהוא נוח לנו ונעים: קצב צדיק, לחבורת הולילנד לא מגיע, על נערי דומא העלילו. זה לא עובד ככה. שלטון החוק עובד כל הזמן, והאמון שלנו בו לא יכול להיות תלוי באיך הוא פסק הפעם. היו שופטים, וראיות, והכרעה, והמשפט נגמר.

אז לפעמים זה מנוגד לכל מה שאנחנו חושבים, מאמינים ורוצים להאמין. הרי אין נורא מראש ממשלה או מנשיא בבית סוהר. אבל אנחנו חייבים לסמוך עליהם, חייבים. זה הבסיס המשותף של כולנו.

ואם אנחנו מאמינים למוסדות המדינה, איך אפשר לחשוב על לשחרר מבעוד מועד נשיא שנשפט והורשע בעבירות מין חמורות, ושמעולם לא הביע חרטה על מעשיו? מה אנחנו אומרים בשחרור מוקדם שלו למתלוננות? איזה עולם אנחנו מציירים לנשים שעשו את הצעד, שיצאו מהעולם האנונימי שלהן ונחבטו בלי רחמים בכותלי בתי המשפט, חוזרות שוב ושוב לרגעים האיומים אשר שיבשו את חייהן?

מי האמיצה מכולן שתסכים להתלונן אחרי שראתה אחרת שנחשפה עד נימי נפשה, והנילון נכנס לכלא ומשוחרר מבעוד מועד כי הוא נשיא, כי הוא רם מעלה, כי הוא גבר־גבר? הנשים הללו סופגות לחצים איומים, השחרת פנים כואבת ובוערת, בייחוד אם הנילון הוא אדם ידוע ורב עוצמה. בייחוד אם בנפילתו גם אנחנו נופלים איתו, אם חלום שטווינו הולך ונקרע.

אנחנו נמצאים היום בעולם שבו סוף סוף לצד החלש והפגיע יש כלי רב עוצמה, וכולנו עוד צריכים ללמוד להשתמש בו בתבונה. אף אחד מאיתנו לא רוצה שהעולם שלנו יהפוך להיות עולם שכולו שיימינג, שבו קל לטמא וקשה לטהר, וחייבים לדאוג שתלונות שווא יהיו – במקרה הגרוע ביותר – אחוז בודד. אבל הנה, למתלוננות סוף סוף יש את הדרך לצאת מתוך "הסוד" שלהן, ולרגע אחד לצאת מתוך העולם הנורא שבו הן נלכדו, לעולם בהיר, נקי ושלם יותר.

בואו נהיה רגע אחד עם העוז והעוצמה של המתלוננות, עם היכולת שלהן לקום מתוך עצמן וללחום למען אמת וצדק, אף שתהיה להן דרך ארוכה, קשה ומסויטת. בואו ננסה לעודד אקלים שבו נשים מוכנות לחזור לאוטונומיה על גופן ונפשן, ולהתלונן. בשחרור מוקדם של משה קצב אנחנו חוזרים אחורה ואומרים למתלוננות – עיזבו, הוא ממילא לא ייענש. הישארו בשתיקתכן. גברים פוגעניים אך חזקים צריכים להמשיך להישאר בסביבה, ומי שצריך להיעלם זה אתן. אסור לנו לגרום לזה לקרות.