כשהרציונליזציה הולכת לאיבוד

נתן אלתרמן הבין לפני 50 שנה את מה שרזי ברקאי ודומיו מסרבים לקבל היום - הצדק איתנו • דונלד טראמפ בועט בתקינות הפוליטית המסרסת • והעילית הישנה מאמינה שחופש הביטוי בלעדי - להם

צרות אחרונות משַׁכְּחות את הראשונות, וכבר שכחנו את רזי ברקאי שהתגאה בהשוואתו בין השכול שלנו לשכול של אויבינו. לכאורה, דיון על שכול, אבל מבין שיטיו עולה מסַמֵן, המחביא מאחוריו מסומָן, שזה שנות דור העמיק אחיזתו בשמאל הישראלי: יש שוויון בין הצדק שלנו לצדק שלהם, שני ה"נרטיבים" צודקים. העוקד והנעקד והמזבח. בלשונו של ברקאי: "מה ההבדל בין הסוכריות המעצבנות שלה (של האם הפלשתינית המחלקת לרגל שמחת מות בנה כשאהיד) לבין 'טוב למות בעד ארצנו'?" בחלקים היותר רדיקליים בקרבנו מדובר בהזדהות גמורה עם ה"צדק" של האויב. 

דיון שכלתני על רגש דומה לניסיון לרבע את המעגל. אפשר להתווכח עם רגש? לכן אין פה ויכוח על המציאות, אלא ויכוח על פרשנות המציאות. ברקאי ודומיו מתייחסים לרגש (ולמיתוס) בהגדרות רציונליות, הם משווים בין הקיים אצלנו, לבין מה שמשערים (ושמא: מקווים) שקיים בצד השני. במצב כזה, השכול דומה, משום שהצדק אותו צדק, ו"עזוב אותי באמש'ך, בוא נחלוק ת'ארץ ונגמור עניין". 

הסכם השלום שהפך למעיין דמים נובע, התחיל מרציונליזציה של הסכסוך בינינו לבין שכנינו. סכסוך על טריטוריה הוא פנטזיה ארוכת שנים, שכן אם שניים אוחזים בכברת ארץ, זה אומר "כולה שלי" וזה אומר "כולה שלי", הפתרון הבסיסי: "יחלוקו". באופן הזה התעלמנו מתשתית העומק של הוויכוח הדתי בן 1,400 השנים עם האיסלאם, התעלמנו מהמיתוסים השוכנים באזור הזה אלפי שנים ומתייחסים אל האדמה לא כטריטוריה, אלא כסיבת הקיום של האדם. 

לכן הוא מוכן למסור נפשו עליה, כלומר לשפוך דם (אדמה, אדם, דם). זה החלק שלא מדברים עליו בשום מו"מ, אבל הוא דומיננטי יותר מהדיבורים ה"רגילים". גם אם נשתוקק להתייחס באופן רציונלי אל המציאות סביבנו, יבוא הלא מודע הפוליטי ויכה על קודקודנו. 

התפיסה הסיבתית בפילוסופיה המערבית מניחה שלכל תופעה יש סיבה, ואם נדענה, נוכל לפתור אותה. אבל באזור הזה, ערש הציוויליזציה האנושית, לא לכל תופעה יש סיבה המאפשרת לפתור בעיות; גם תפיסת הזמן שונה מזו שבמערב. לטווח ארוך שורד כאן מי שהצדק שלו ברור ואיתן יותר. זאת היתה צוואתו של נתן אלתרמן בשירו "אז אמר השטן" ("הנָצוּר הזה, איך אוּכל לו?... רק זאת אעשה: אַכְהֶה מוֹחוֹ / וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הצדק"). הוא הבין לפני 50 שנה, מה שרזי ברקאי מסרב לקבל היום. 

 

פירק את השיטה

דונלד טראמפ מפתיע (שוב) את הפרשנים והסוקרים. האנליסט דיוויד גולדמן כתב השבוע שהסיבה לעלייתו היא אובדן החלום האמריקני. עד 2008 יכלו האמריקנים לחלום על התעשרות ושינוי במעמדם. ב־2016 הם כבר לא חולמים. הם לא מאמינים שהניידות החברתית אפשרית. משום כך הם מבקשים לבעוט במערכת באמצעות מי שבועט בה בקול גדול.

אני רוצה לגעת בבשורה שטראמפ מביא בדרכו הגמלונית: ניפוץ מנגנון השפה הדכאני. יש משהו משעשע ומשחרר במועמד שמצפצף בעקביות על הקוד הכי קדוש ומסרס של האמריקנים: התקינות הפוליטית. נדמה לי שהאמריקנים מגיבים כהמון עבדים שחיו שנים רבות תחת מגפי הדיכוי התודעתי, ופתאום פגשו במנהיג שמבין אותם. 

הרעיון שעמד בבסיס התקינות הפוליטית היה ראוי: כבוד לזולת והכרה באחר, אבל עם הזמן זה הגיע לכדי עריצות תודעתית שהפכה את השיח הציבורי למעטפת מילים ריקה, שפעמים רבות חגה סביב הנושא וחוששת לגעת בו, פן תואשם בגזענות, שנאת זרים, סקסיזם, שוביניזם וכהנה איסורים לשוניים הכולאים את המחשבה החופשית. לא מדובר בכללים של שיחה מנומסת, אלא בשליטה במרחב הלשוני עד כדי סירוס. משהו מזה מחלחל אלינו באמצעות הזעזוע היומי מאמירה כלשהי. אנחנו עם שכרת ברית עם המילה הכתובה והנאמרת והאמין שבעזרתה אפשר לברוא עולמות ולהחריבם. מעולם לא נרתענו מפולמוס ומאמירות חריפות; ההפך, המסורת הלמדנית שלנו עודדה ויכוחים והתנגשויות רעיוניות, מתוך הנחה שכך יהיה אפשר להגיע לעמק השווה. 

אחד הפירות של כלא השפה התודעתי הוא סירובו של ברק אובאמה להצביע על האיסלאם הרדיקלי כמקור טרור, למעשה המקור העיקרי כיום לטרור בעולם; אלו חייזרים, טרוריסטים חסרי שיוך, פושעים מקריים, מה שתרצו, רק לא נציגי דת השלום והאהבה. בשבע השנים האחרונות ישב בבית הלבן נציג של השמאל האינטלקטואלי, בן דמותו של הפילוסוף המולך ברפובליקה האפלטונית. ובכן, הניסיון נכשל. באירוניה היסטורית, המטוטלת נעה לצד השני. טראמפ פירק את השיטה. המוני המדוכאים מריעים לו. זה בפירוש לא מספיק כדי להנהיג את המעצמה החזקה בעולם. מצד שני, אחרי אובאמה... 

 

"כבר אין כוח לרצות"

ברומן הגדול של דויד גרוסמן, אומר אחד הגיבורים, אחרי ששב מהשבי המצרי: "אוקיי, זה נורא יפה לומר, אם תרצו אין זו אגדה, אבל [...] מה אם כבר אין כוח לרצות?" הוא נשאל: "לרצות מה?" ועונה: "לרצות לא להיות אגדה". 

אנחנו עדים לחילופי משמרות בין העילית הישנה, שבלשונו של גרוסמן: הפסיקה לרצות - לבין העילית החדשה שרוצה אבל עדיין מתגבשת. אט־אט חודרת להכרת הקבוצה הוותיקה, שהמציאות הפוליטית והמדינית, הנוכחית, היא בלתי הפיכה, וגם אם יקרה מהפך, המצב לא ישוב לקדמותו. 

וכך, עם כל עמדת שליטה החומקת מבין ידיה של אותה קבוצה, אחרי שנים שבהן עשתה בהן כבשלה, מתרבות הצווחות על סתימת פיות ופגיעה בחופש הביטוי וזה האמנותי וכהנה ירקות אורווליאניים כמיטב המסורת. דומה שעומק הדברים נעוץ בעובדה שהחבורה הזאת לא חוותה מימיה סתימת פיות. הם כה פונקו בידי הממסד הפוליטי, התקשורתי והתרבותי, עד שכאשר החלו לרדת ממעמדם, פירשו זאת כפגיעה בחופש הביטוי. אם אחרים משתמשים במיקרופונים הציבוריים, שולטים על ברז התקציב, וגם, שומו שמיים, מתעקשים להשפיע על ההשכלה הגבוהה - הם מפחיתים בכך מזמן השידור, הכתיבה והביטוי שהורגלו בו הוותיקים. 

יותר משמעידה הזעקה על מה שבאמת מתרחש במציאות, מעיד הדבר על הנרקיסיזם של הקבוצה הזאת: בעיניה, חופש הביטוי הוא מתנת אלים בלעדית שניתנה רק להם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו