הפתרון המצוי, והלא רצוי

מי שבא בטענות לפלשתינים אשר החמיצו הזדמנויות - מאז סירבו לתוכנית החלוקה ב־1947 ועד היום -צדק רב בדבריו • חרף כל זאת, אסור לדחות את פתרון שתי המדינות ולהעדיף את הנסיגה החד־צדדית

פתרון שתי המדינות נולד לראשונה ב־1936, בשיחה חשאית בין נשיא ההסתדרות הציונית, פרופ' חיים ויצמן, לבן שיחו הבריטי, פרופ' רג'ינלד קופלנד, חבר זוטר בוועדת פיל, שהסכים לא לשלול את הרעיון. זה היה הרגע שבו ההנהגה הציונית הבינה שקיימת הזדמנות למימוש הצהרת בלפור, בגבולות צנועים מאוד. דוד בן־גוריון, יו"ר הנהלת הסוכנות, אימץ את הרעיון, ואמר באופן הברור ביותר כי זה הסיכוי להציל את יהודי אירופה. הדתיים הלאומיים, הרביזיוניסטים והערבים סירבו לרעיון, והבריטים, שאימצו את הנוסחה במסגרת דו"ח ועדת פיל, חזרו בהם.

זו גם היתה החלטת החלוקה של האו"ם, עשר שנים אחר כך. בן־גוריון, מפא"י מפלגתו ומפלגות המרכז אימצו את הרעיון, מנחם בגין והימין התנגדו לו, ובסופו של דבר אומצה ההחלטה על ידי האו"ם ונתקלה בהתנגדות הפלשתינים. לימים אמר מחמוד עבאס, כי היתה זו טעותם ההיסטורית הגדולה ביותר של הפלשתינים.

התמיכה היהודית ברעיון שתי המדינות נבעה, אך ורק, מן השאלה הדמוגרפית. מצב שבו מיעוט יהודי ישלוט ברוב פלשתיני היה הסיוט הציוני. זו התפיסה האנושית ביותר לכל מי שמאמין בצורך ברוב יהודי, וזו גם הסיבה לכך שבן־גוריון התנגד לכיבוש הגדה המערבית ב־1948, למרות שככל הנראה, היה הדבר אפשרי. 19 שנה אחר כך, לאחר הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים, כאשר הדבר הנכון ביותר היה לקבוע לעצמנו גבול באופן חד־צדדי ולסגת מרובה המכריע של הגדה המערבית לטובת ירדן, שכח ראש הממשלה לוי אשכול, מתון ושקול ככל שהיה, את האופציה הזו. כאשר הוצע לו, על ידי אנשים כמו דוד קמחי ודן בבלי, להסכים להקמתה של מדינה פלשתינית ברוב השטחים שנכבשו במלחמה, הוא התעלם מן ההצעה, והעדיף להמתין לחוסיין. לשווא.

נותרנו עם הפלשתינים

האינטרס הלאומי הישראלי היה ונותר להבטיח את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. כדי להבטיח זאת צריך להבטיח גבול מזרחי למדינת היהודים. הגבול הזה לא נקבע מעולם, ואם הוא לא ייקבע לפני שהיהודים יהפכו למיעוט ממערב לירדן, אנו עלולים למצוא עצמנו כמיעוט השולט ברוב בעוד שנים מעטות. הפלשתינים יכולים להרשות לעצמם לחכות ליתרון הדמוגרפי. אנחנו איננו רשאים לחכות. זו עלולה להיות רשלנות פושעת מבחינה ציונית.

מפלגת העבודה המציאה את רעיון המדינה הירדנית־פלשתינית, אשר תקבל בחזרה את רוב השטחים. היתה זו, פחות או יותר, תוכנית אלון, בלי שהפלשתינים נשאלו ובלי שהמלך חוסיין הסכים. לאחר שממשלת האחדות הלאומית, בראשות שמיר, לא אישרה את "הסכם לונדון" (מסמך הבנות בלתי חתום בין המלך חוסיין ושר החוץ דאז, שמעון פרס), על ועידה בינלאומית שלא תכפה את דעתה על הצדדים, ואשר ישתתפו בה פלשתינים שיכירו בהחלטת האו"ם 242 ויתנגדו לאלימות, הודיע המלך על כך שהוא מוותר על תביעתו על הגדה המערבית. אנחנו נותרנו עם הפלשתינים בלבד, ומאותו רגע היינו צריכים לבחור בין נסיגה חד־צדדית לגבול שנקבע, ובין הסכם עם הפלשתינים שיוכל להיות רק מדינה פלשתינית.

ממשלת הימין של שמיר, שהוקמה ב־1990, מצאה עצמה בוועידה בינלאומית שנה אחר כך, בלי שירדן תסכים לקחת על עצמה אחריות כלשהי לגדה המערבית.

יש בחברה הישראלית כאלה שרעיון המדינה האחת אינו מעורר בהם דאגה: רוב הפלשתינים הישראלים ורוב החרדים, המהווים כ־30 אחוז מאיתנו, ואשר אינם ציונים על פי הגדרה, לא נבהלים מכך. אליהם נוספים אזרחים יהודים שסבורים כי מדינה דמוקרטית היא פתרון טוב דיו, גם אם משמעות הדבר שחוק ישראלי מכונן כמו חוק השבות לא יוכל להמשיך ולהתקיים בדמוקרטיה שבה יהוו היהודים מיעוט (אם זו אכן תהיה דמוקרטיה בכלל). אזרחים יהודים אחרים סבורים כי גם אם יהוו היהודים מיעוט, יוכל המיעוט להגביל את הזכויות האזרחיות של הפלשתינים, על ידי כך שיתבע מהם שבועת נאמנות לישראל, מתוך הערכה כי הם לא יסכימו, והתוצאה תהיה שלא יוכלו להיות אזרחים בעלי זכויות מלאות. זה לא יקרה.

מי שיוצא מ"מועדון התומכים בפתרון שתי המדינות" לא נכנס, אוטומטית, לפתרון המדינה האחת, כי אין פתרון כזה כל עוד בהנהגת ישראל יעמדו ציונים. מי שיוצא מן המועדון ימצא עצמו ב"מועדון אי עשיית כלום בינתיים", שיוביל למועדון החד־צדדיות נוסח אריאל שרון. אלו שתי האפשרויות היחידות לקבוע גבול בארץ ישראל.

מי שבא בטענות לעולם הערבי, צדק רב יהיה בדבריו. כך גם בטענות לפלשתינים אשר החמיצו הזדמנויות, מאז סירבו לתוכנית החלוקה ב־1947 ועד היום. מי שאומר שהערבים היו רוצים לקום בבוקר ולגלות שנעלמנו מכאן, צודק (גם אם יש בכך הכללה, וגם אם זה נכון באותה מידה לגבי הצד שלנו). מי שאומר שברשות הפלשתינית אין דמוקרטיה, שמחמוד עבאס אינו זוכה לתמיכה של ממש בקרב עמו, שלערבים החיים בישראל יש תנאים טובים יותר מאשר לערבים החיים ברוב מדינות ערב, שבקוראן אפשר למצוא דברים בעייתיים כלפי היהודים (למרות שאין פירוש הדבר שכל המוסלמים רואים בקוראן הנחיות לפעולה, כמו שרוב היהודים אינם רואים בתנ"ך הנחיות לפעולה, וגם בו יש כמה דברים בעייתיים) - צודק.

אך בטענות הללו, גם אם הן אינן מבוססות וגם אם הן נכונות, אין כדי לדחות את פתרון שתי המדינות ולהעדיף את הנסיגה החד־צדדית. חתימת עבאס על הסכם שלום תספיק לעולם ותספיק לעולם הערבי כדי לממש את היוזמה הערבית ולשגר שגרירים לישראל. מי שאומר מראש כי לא יחלק את מזרח ירושלים, כי לא יחזור לגבולות המבוססים על הקו הירוק מ־1949 (עם שינויים הדדיים), כי לא יפנה אף התנחלות וכי לא יוותר על נוכחות צה"לית בגבולה המזרחי של המדינה הפלשתינית (גם אם כל אלה אינם תנאים למו"מ, אלא קווים אדומים לסיומו), אל יצפה לכך שעבאס ייפול לזרועותיו. העמדה הישראלית לקראת פתיחתו של מו"מ חייבת להיות מציאותית.

זו ההכרעה האמיתית: חמש דקות לפני אובדן הרוב היהודי, השאלה אינה אם "ההתפכחות" צריכה להוביל לעזיבת "מועדון שתי המדינות", אלא אם מדובר בהקמתו של "מועדון עזה", המתכוון לחזור על הפתרון המדיני האחרון של הליכוד לבעיה המדינית: יציאה חד־צדדית מן השטח, בלי הסכם כלשהו, לא לגבי מעברי הגבול ולא לגבי פירוז.