השארת זקן - מלחמה על קידוש השם

"לא תשחית את פאת זקנך" (ויקרא, י"ט, פסוק כ"ז)

אף שאין איסור לגילוח הזקן, כי עם בתער, הרי שנהגו רבים וטובים משומרי התורה ומצוותיה לגדל את זקנם בהווה כבעבר.

מסורת רבת שנים זו, מוזכרת בספר שמואל כשדוד המלך שולח שליחים למלך עמון לנחמו והוא חושד בהם כמרגלים ומגלח את מחצית זקנם. בכך, הוא גורם לבזותם. דוד מצידו, מצווה עליהם לשהות ביריחו עד לגידול זקנם.

מאז היות הצבא צבא, הוסמך הרב הצבאי הראשי לתת אישורים לחיילים דתיים לגדל את זקנם וכך הנהגתי שנים רבות גם אני.

אלא, משהתרחבה היריעה ותופעת הזקן חצתה את גבולות הדת המקוריות, והפכה להיות "דת" בפני עצמה, דת עכשווית, מודרנית, מחאתית וסלבריטאית וכדומה; הבין הצבא שיש לקרוא את הזקן לסדר אלא שלצערי, הפך הסדר לאי-סדר. והנפגעים הישירים והמיידים היו החיילים הדתיים שנקראו לגלח את זקנם.

אני רוצה להאמין ולקוות שהרוח החדשה שמנשבת בצמרות הצבא במכלול נושאי דת, איננה קשורה גם לפקודת הזקן. שכן לא יעלה על הדעת, שסממן יהודי מסורתי, בין אלפי שנים יעלם מן הצבא היהודי היחידי בעולם.

אני מבקש להצהיר בזאת שאילו אני כרב ראשי לצה"ל הייתי מקבל פקודה מאין זו, הייתי נלחם בה עד כלות כוחי ועד לכדי סירוב פקודה, כניסה לכלא, ולבישת שק ואפר, כך גם הייתי נוהג אילו היו עוקרים ממנו סממנים יהודים אחרים כמו ציצית וכיפה. וכן, ובאותה נחישות והחלטיות, הייתי מורה לחייל דתי, שגידל זקן עוד קודם גיוסי לצה"ל וזוהי מסורתו ומורשת אבותיו וזהו הד.נ.א האמוני שלו ובכך הוא מקצין את אישיותו היהודית, כך הייתי מורה לו לנהוג וללא מורא בחינת "אל תגורו מפני איש כי המשפט לאלוקים".

הורדת הזקן במקרה כגון זה, היא חילול השם ומלחמתה על השארתו היא קידוש השם.

לחילופין ובהיפוך חייל דתי, או לא דתי, שמטעמי נוחות אישיים כגון, פטור ממסדרי בוקר, החליט לגדל את זקנו, לא היה מקבל ממני שמץ של גיבוי. ההיפך הוא הנכון, הייתי נלחם בו בכל כוחי משום חילול השם שהוא גורם.

אינני מוכן לתת יד לשיקולים חיצוניים, אישיים, שאין בינם ולבין אמונת ישראל ולא כלום. חייל איננו יכול להתחפש לדתי ביום ובשעה מסוימים. יהדות היא אורח חיים, יהדות היא 24/7, יהדות היא אמת. ואמת זו מציאות של "פיו וליבו שווים" ולא של "אחד בפה ואחד בלב". הזקן, הוא סממן חיצוני אבל אותו הדין חל גם על נושאי דת והתנהגויות אחרות כגון: חייל שביקש ממני להצטרף לסיור שהוצאתי בתשעה באב לכותל המערבי לחיילים דתיים ונענה על ידי בשלילה משום היותו דתי לרגע ולא דתי של קבע. וכן חיילים שביקשו ממני שמן זית זך ומצות יד שמורות כששהו בבסיס בפסח, בשעה שבביתם הסתפקו במצות מכונה ובשמן רגיל, שהוא זול פי כמה. גם הם נענו בשלילה שלא לומר בחוסר כבוד, שכן אי אפשר לנצל את מתנות הצבא כשאינך טורח לקנותם בהיותך אזרח.

אני קורא בזאת לראשי הצבא לרגישות יתר לכל עניין שבקדושה שכן "סוף מעשה במחשבה תחילה".

הכותב הוא הרב הראשי הצבאי לשעבר בין השנים 2000-2006