כשהרוע והאכזריות הופכים לשיטה

תהומות הרוע. תחתית השאול. אלה הם צמדי המילים המתערבבים במוחי הקודח מחום, מצפייה של שניות ספורות בערבי המניף גרזן.

עם כל הנפה מגיע הריכוז המזוקק של תכלית אחת: לקפד חייו של יהודי. כל יהודי - באשר הוא. עם כל הנפה חולף תסריט אחר, שקט. לפני 15 שנים בדיוק ערבי אחר, שוכב בין עצים, מכוון את נשקו אל ראשה של תינוקת, בקושי בת שנה, שלהבת פס הי"ד. הרשימה האכזרית הזו מתארכת. רשימה אשר בה התכלית היא אחת - רצח יהודים. רק הכלים משתנים.

אין כאן בנאליות של רוע. יש כאן שיטה שיש ללמוד אותה, אם חפצים אנחנו בחיים טובים יותר. שהרי כמעט כל "פתרון" שעולה על הדעת - התנסינו בו. ועד כמה שאני, באופן אישי, מתחלחל מחדש בכל פעם כשמזכירים את הסכם אוסלו, עדיין אני מאמין בכל לב שאנשים כמו ד"ר יוסי ביילין רצו ועדיין רוצים בטובתו של העם היהודי. הניסוי הגדול ביותר להשכנת שלום מול הטרור והרצחנות הערבית הסתיים בקיפוח נפש. כן, של שני הצדדים.

מכאן המסקנה שיש להרהר בדרכים שונות, בתנאי אחד - שיש להבין מן היסוד מהם שורשיו של המאבק הזה בין יהודים לבין ערבים. ואני מדגיש בין יהודים לבין ערבים דווקא, מפני שבטרם היותם למדינות ערב מההיבט הלאומי, הם היו שבטים במרחב, בדיוק כפי שהם נאבקים זה בזה בימים אלו ממש, שבט מול שבט, סונים מול שיעים. ובטרם היותו של העם היהודי בארצו הריבונית, קרי: ישראל, כבר אז החל שפך הדמים.

"אז מה הפתרון שלך?", תשאלו. אין פתרון סגור, אנליטי. עיסוק בבני אדם אינו תכנות של מכונת כרסום או של מחשב־על. הורגלנו בחשיבה מערבית, הטוענת שלכל דבר ועניין יש פתרון, כלומר לכל דבר ועניין יש לבצע אנליזה מדעית בקור רוח, ואז מוכרח לבוא הפתרון. אולם אף לפי שיטת האנליזה הזו, על כורחנו נגיע לכך, מתוך הניסיון המר, שמתהומות הנשייה עולים מחזות של עריפת ראש או ריסוק גולגולת, והם נגלים לעינינו כאילו זרמו בעורקיהם של שבטי ערב זה 1,400 שנה.

בשוליו של כמעט כל פיגוע עולות השאלות אם להראות את מחזות הרצח, שמא זה עלול לפגוע בנפש האדם. כך היה, למשל, בחטיפתם של שני חיילי המילואים ברמאללה, ההתעללות בהם ורציחתם. ואיש לא שואל מהי הסיבה ומהו המסובב. שמא נחשוב מחדש, ואת עניין "הפגיעה בנפש" נותיר לרצונו ולבחירתו של האזרח?

אולי דווקא עוצמת הזעזוע תוליך את הממסד, על ממשלתו ועל מערכות המשפט שלו, למצוא פתרונות כאלה אשר תוצאתם היא אחת: הפסקת שפך דם יהודי רק על היותם של הקורבנות יהודים. מפני שהאכזריות המתפרצת מהנפת הגרזן מעידה כאלף עדים שאין ולא יכול להיות הסדר או משא ומתן עם מי שכל כוונתו והצהרתו ומעשיו הם תכלית מזוקקת אחת - לקפד חיי יהודים.

על רֶסֶק כַּף יָד, עַל גַּב וּבֵית חָזֶה, דָּם. עַל סַכִּין, חֶרֶב, קָלִיעַ, הַלֵּב נָדַם. זוֹ גְּבוּרַת פִידָאִיוּן, גְּבוּרַת זַעַם, פִּרְאֵי אָדָם - היד רועדת מחטא ההכללה, והשכל, לעומתה, מחפש כל העת את ההיגיון.