צמיחה מול חמיצות: הפרדוקס הישראלי

הנה כמה נתונים כלכליים שהתפרסמו לאחרונה: המשק צמח בשיעור של 3.3% ברבעון הרביעי, נתון שהפתיע לחיוב את הכלכלנים שחששו מקצב צמיחה נמוך יותר; הצריכה הפרטית גדלה ב־5.8%, מול למשל 4.7% בסיכום 2014. בייבוא הסחורות והשירותים חל זינוק חד של 25% ובמילים אחרות, הרבעון האחרון של 2015 הפתיע לחיוב ומראה על חזרה לתוואי של צמיחה. אל כל אלו מצטרפים עוד נתונים שכבר "התרגלנו" אליהם: שיעור אבטלה נמוך מאוד (5.2% נכון לדצמבר) ומדד מחירים לצרכן שלא עולה. בינתיים בשטח בכל פעם נשבר שיא חדש ברכישות כלי רכב, התורים בנתב"ג נמשכים, הקניונים הומים והמסעדות מלאות. דו"ח ה־OECD האחרון, שדיבר על הפערים החברתיים המאפיינים את כלכלת ישראל, כלל בתוכו גם לא מעט נתונים חיוביים. אחד מהם, שימו לב, המלצה להעלאת נטל המס.

אז איך זה שלא כולם שותפים לשמחה? האם הכל קשור לפערים החברתיים, שאף שהצטמצמו עדיין נותרו גבוהים מאוד? האם קשה לחיות כאן משום שקשה לקנות דירה חדשה? או שאולי בסך הכל טוב לחיות כאן כי השקל מטבע חזק, אפשר לטוס יותר בזול מבעבר (הודות לרפורמת שמיים פתוחים) ובסך הכל לא מעט שווקים בארץ הם תחרותיים (סלולר, אופנה, מחשבים, לדוגמה).

התשובה לפער בין נתוני הצמיחה לאווירה בציבור מורכבת ומעורבת. קודם כל, אנחנו חיים בדור הנוכחי, בתרבות שפע חסרת תקדים במונחים המקומיים. הדור שצמח לישראל של שנות ה־90 וה־2000 לוקח כמובן מאליו את החיים במדינה עם קניונים נוצצים, מאות אלפי כלי רכב חדשים וביקור שנתי בנתב"ג. אבל יש לכך מחיר: העובדה שבכל כמה חודשים יוצא דגם חדש ונוצץ של סמארטפון, והלחצים הצרכניים בכלל, מגבירה תחושה של ניכור ושל מחסור מדומה. וכך, בעוד דור ההורים והסבים גדל במדינה עם כלכלה סובייטית, ערוץ טלוויזיה בודד והמתנה של חמש שנים לקו טלפון, והיה רגיל לסטנדרטים הרבה יותר נמוכים, הדור הנוכחי לא מסוגל לדמיין זאת והוא חי בתחושה שמה שהוא לא משיג הוא עדיין חסר.

עניין נוסף נובע מהגורם שמממן את חגיגת הצריכה בארץ אבל גם בכלכלות המערב. זה שנים אנחנו בסביבת ריבית אפסית, שנובעת בעיקר ממדיניות הבנקים המרכזיים הגדולים בחו"ל. זה לא הולך להסתיים בקרוב. המציאות הזאת מזרימה דם חדש לכלכלות, אבל זה דם שנושא בחובו את רעלן החובות. מצבת החובות של המערב, וגם בישראל (בעיקר בתחום הדיור), מתנפחת.

זו אולי התשובה לפרדוקס הישראלי: נתוני צמיחה גבוהים, צריכה ציבורית בשיעור גבוה, אבטלה נמוכה, אבל גם דור שלא ידע את הצנע הסובייטי שאפיין את מדינתנו עד שנות ה־90, ועננת חוב שקודרת ומתעצמת מעל העולם וגם מעלינו.