1. היום בבוקר נתבקשתי לדבר על "המשבר הגדול של הכדורסל הישראלי", שבא לידי ביטוי בערב שבו מכבי ת"א והפועל ירושלים מתחרות מי הושפלה יותר. בוא נקרא לילד בשמו: הקבוצות הישראליות הבכירות הן אוסף זרים ומתאזרחים, והן מחויבות לספק בידור והצלחות לקהל אוהדיהן. בגמר היורוליג, שבו ניצחה מכבי את ריאל מדריד, הסתכמה התרומה של יוגב אוחיון וגיא פניני בארבע נקודות. מה בין ההתנהלות הלקויה של ירושלים, שהובילה את ברייסי רייט לטורקיה, ל"משבר בכדורסל הישראלי"?
אם בוחרים זרים איכותיים ומתאימים ומביאים מאמנים בכירים, יש סיכוי שהקבוצות הישראליות יהיו בצמרת האירופית. גם מיקי ברקוביץ' הפסיד ללימוז', לקאנטו ולברצלונה ביד אליהו כאשר שיחקו לידו ג'ואל קרמר ופרנק בריקובסקי, ולא לי ג'ונסון וקווין מגי. רק לפני חודש התפעלנו מההתקדמות האדירה של עומרי כספי בסקרמנטו, אז פתאום הכדורסל הישראלי במשבר? רק בספטמבר התפעמנו מהנבחרת הטובה ביותר שלנו בעשור האחרון, ואחרי חמישה חודשים זה כבר "משבר"?
2. הדבר הטוב ביותר שקרה לירושלים הוא הכישלון של מכבי ת"א. בעונות סבירות של הצהובים הכישלון של ירושלים לא היה עובר מתחת לרדאר. מאזן של חמישה ניצחונות מ־16 משחקים היה מתקבל אחרת אם מכבי לא היתה נכנסת לוורטיגו בפיטורי מאמנים, הפסדים בשרשרת והחתמת זרים שזרים לכדורסל. מצד שני, ההפסדים של מכבי לירושלים איפשרו לאחרונה לחיות בבועה שהכל טוב. שאפשר להמשיך להגיד ש"אנחנו בתהליך של גדילה", כאילו כולנו שכחנו שירושלים כבר זכתה בגביע יול"ב ב־2004.
במקומות קרובים אלינו תבוסה ב־47 הפרש היתה נענית בקנס קולקטיבי מיידי. בירושלים ימשיכו לספר לנו שהם מחכים לשמות גדולים מסין ושמגיע להם לשחק ביורוליג.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
