הבחירות המקדימות שייערכו מחר במדינת ניו המפשייר לא תהיינה אמנם מכריעות מבחינת המתמודדים עצמם, אך הן עשויות ללמד על כיוון המחט במצפן האלקטורלי הקובע בנוגע לזהות האדם שיישב בסופו של דבר בבית הלבן. חשיבותה של המדינה הקטנה, שאוכלוסייתה שווה לזו של גוש דן ושהרכבה הדמוגרפי אינו אופייני למרבית האזורים האחרים בארה"ב, בהיותה כמעט כולה לבנה ונוצרית, נובעת מכך שהיא ואיווה הן שמזניקות את המירוץ.
עבור הסנאטור הרפובליקני רוביו, כל תוצאה מכובדת תהיה הישג שיעניק לו יתרון על מתחריו - הן על אלה שנתמכים על ידי הממסד המרכזי במפלגתם, ומה שחשוב יותר, על שני המועמדים המייצגים את האגף הימני הקיצוני יותר, דונלד טראמפ וטד קרוז. גם אם אחד משני האחרונים ינצח בניו המפשייר, תוצאה טובה שישיג רוביו רק תגביר את ההתכנסות של רוב המחנה הרפובליקני סביבו.
אצל הדמוקרטים המצב מסובך לא פחות. בתחילת המירוץ איש לא חשב שמול הילארי קלינטון יקום מועמד שעלול לאיים עליה, ובוודאי לא מישהו כמו הסנאטור היהודי המבוגר ממדינת ורמונט ברני סנדרס. והנה, אחרי הניצחון הדחוק באיווה, שמתפרש בתקשורת האמריקנית ובציבור הרחב ככישלון, קלינטון, המועמדת ה"ודאית", כביכול, מוצאת עצמה בפני כישלון אפשרי נוסף בניו המפשייר. בהמשך הדרך, במדינות הגדולות והחשובות יותר, ניצחונה על סנדרס כנראה מובטח, אך צילם של הכישלונות היחסיים באיווה וזה שצפוי להיות בניו המפשייר ימשיך לרחף מעליה ויצמצם, ואולי אף ימחק, את היתרון שניבאו לה על המועמד הרפובליקני בתחנה הסופית.
רבים שואלים: מי מהמועמדים טוב יותר לישראל? כל עוד המירוץ לא הוכרע, ברור שכל המועמדים הם "טובים" (אם לשפוט, למשל, על פי הכרזותיהם של המועמדים לנשיאות בעשורים האחרונים, שגרירות ארה"ב בישראל כבר מזמן היתה ממוקמת בירושלים...). ברם, משתלם יותר להתייחס להשקפת העולם הכוללת של המועמדים, ובייחוד בנושאי חוץ, כדי לנסות להגיע להערכות גם בענייננו, אם כי גם זה לא ייתן לנו תמונה מלאה - לא רק מפני שמצבים משתנים משפיעים על החלטות מדיניות, אלא מפני שבמדיניות החוץ האמריקנית קיים מימד של המשכיות, גם אם הנשיא החדש אינו נמנה עם מפלגתו של קודמו.
כפי שהיתה, וישנה, המשכיות בתמיכה האמריקנית המדינית הבסיסית בישראל, בשיתוף הפעולה הביטחוני, בעמדה שהסדר בנושא הישראלי־פלשתיני חייב להיות תוצאה של מו"מ בין הצדדים וכן בהתנגדות ל"זכות השיבה", כן גם קיימת הסתייגות רצופה בעניינים דוגמת ירושלים וההתנחלויות.
יש אמנם הבדל בדגשים, הנובעים מהשקפת העולם של נשיא זה או אחר, אך מי שמצפה שבתום תקופת אובאמה יחול שינוי קוטבי, עלול להתאכזב (או, להפך, להיות מרוצה). למועמדים הרפובליקנים המובילים כולם עמדות מוצהרות חיוביות מאוד מבחינת ישראל, ולסנאטור רוביו, למשל, יש רקורד חיובי ואמין בהקשר זה, אך גם מעברו האחר של המתרס התמונה פחות או יותר ברורה; כללית, עמדותיה המדיניות והביטחוניות של קלינטון נחשבות למעט יותר אקטיביסטיות, "ניציות" במושגים שלנו, מאלה של אובאמה, ובנושא הפלשתיני הן נעות בין אלה של בעלה לאלה של אובאמה. יחסיה עם ראש הממשלה נתניהו טובים ונעדרי משקעים. היא פרגמטית, ונתניהו יראה בה שותפה לגישתו הפרגמטית שלו.
ערב הבחירות בניו המפשייר נערך עימות בין קלינטון לסנדרס, שישראל אמנם לא כיכבה בו, אך עמדות המועמדים בשאלות חוץ באו במהלכו לביטוי: קלינטון, הגם שצידדה בהסכם עם איראן, גינתה את מעורבותה בטרור, את קשריה עם חיזבאללה ועם חמאס, התנגדה לנרמול היחסים עימה והצביעה על הסכנה שנשקפת לישראל מהכנסת כוחות איראניים לסוריה. סנדרס לא רק שצידד בנוכחות צבאית איראנית בסוריה ("להילחם בדאעש"), אלא שתמך בהתקרבות של ארה"ב לטהרן, ואף הציע "להחזיר את אפגניסטן לידי הטליבאן..."
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו