"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

‏גם לאמנות יש קווים אדומים

,עודכן

הסערה סביב הצעת החוק לנאמנות באמנות מעוררת שאלות מהותיות כגון מהי אמנות, וגם אם בשם חופש הביטוי מדינה צריכה לממן כל אמנות, גם אם זו מוציאה את דיבתה רעה.

שאלת מהות האמנות מזכירה לי אירוע שהתרחש בינואר 2004, שעה שבמוזיאון ההיסטורי הלאומי שבשטוקהולם, בתערוכה לרגל "ועידת שטוקהולם הרביעית למניעת רצח עם", הוצגה יצירה ששמה "שלגייה ושיגעון האמת": תמונת המחבלת המתאבדת ממסעדת מקסים בחיפה, כשהיא זכה וברה כשלגייה, שטה בתוך בריכת דם, וברקע מתנגנת הקנטטה של יוהאן סבסטיאן באך הנושאת את השם המחייב "ליבי שוחה בדם".

קצת יותר משנה לפני האירוע, ב־4 באוקטובר 2003, בשעה 14:10, עורכת דין בת 29 בשם הנאדי ג'רדאת פוצצה עצמה בלב מסעדת מקסים וקיפחה את חייהם של 21 בני אדם, לרבות צוות המסעדה - ארבעה בני המגזר הערבי, והותירה עשרות פצועים.

את המיצג, שלפיו המרצחת היא הקורבן והקורבנות הם המרצחים, יצרו יחדיו ישראלי לשעבר שחי בשבדיה, מוסיקאי ששמו דרור פיילר, ואשתו, גונילה שולד־פיילר. בעיניי הבלתי מקצועיות, שאינן מתיימרות חלילה לתת מענה לשאלה אמנות מהי, זהו מיצג פסיכופטי. בכל הקשור בשאלת התמיכה והמימון - אין לי ולו צל צילו של ספק שמיצג כגון זה, ועוד יצירות המייצגות את האינטרס של אויבי ישראל ומעוותות את דמותה - אסור למדינה בתכלית האיסור לתמוך בהם.

יש קווים אדומים, ולא יהיה זה מופרז לומר שהקווים הללו אדומים כדם הקורבנות היהודים, הישראלים, ושאר עוברי האורח התמימים שנקלעו, שלא בטובתם, לפיגועי רצח וטרור הנמשכים יותר ממאה שנות מאבק של ערבים תושבי "פלשתין" נגד קיומם של יהודים בכלל, שלא לומר נגד קיומה של מדינה יהודית בפרט, כאן, בארץ ישראל.

מירי רגב מחדדת את הקווים האדומים. חופש הביטוי נשמר, אך "אמנות השיסוי" לא תזכה למימון המדינה. את המיצג ההוא מימנה בנדיבות ממשלת שבדיה. מי ששואף לתת לכישרונותיו האמנותיים ביטוי דומה, יתכבד ויפנה לשרת האמנות השבדית, או לעמיתתה, שרת החוץ, שישמחו להעניק לו חסות.

אני עדיין מחכה למיצג שישקף את ימי הסזון, שבהם אנשי האצ"ל והלח"י הוסגרו לשלטונות המנדט הבריטי בידי אחיהם מההגנה; להצגה שתבטא את גדלותו של מנחם בגין, שהשכיל למנוע מלחמת אחים לאחר ש"אלטלנה", העמוסה בנשק שנועד לשרת את מלחמת העצמאות, נורתה בהנחיית ראש הממשלה ושר הביטחון דאז דוד בן־גוריון.

בית היוצר, שמעניק עדיפות אמנותית לזכותם של ערביי פלשתין לחיות כאן על פני זכותנו שלנו, ול"נכבה" של מי שרוצים בחיסולנו על פני ציור רבגוני של המאבק, על פני הצדק שבמעשה הציוני - ירעה נא בשדות זרים. לא מכספי המסים שלי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר