"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

לא לפגוע בדיאלוג התרבותי

,עודכן

אני ציוני, ישראלי ופטריוט. יעידו על כך מעשיי בשבעת העשורים האחרונים. ולמה אני מקדים לציין זאת? כי נוצרה "אופנה" לכנות אנשים היוצאים נגד מהלך ממשלתי, זה או אחר, "בוגדים", "סמולנים", "חתרנים" ועוד. היהדות ביסודה היא תרבות, כי תרבות היא מעל לכל דת. מאחר שתרבותה של היהדות היתה מעוצבת, ברורה וצודקת, היא גם המשיכה להתקיים, בעוד דתות רבות נעלמו מן העולם ולא השאירו סיפור אחריהן.

במגילת העצמאות נאמר באופן ברור: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית... בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי". מה יותר תרבותי מהצהרה כזו?

אנשים נלחמו על תרבות, נאבקו עליה והקריבו את חייהם למענה. ואין ביהדות משפט גדול מזה הקובע כי "דרך ארץ קדמה לתורה", כלומר - התרבות קודמת לדת. ועוד ממגילת העצמאות: "מדינת ישראל... תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". נביאינו לא היו ממומנים על ידי תקציבי המדינה, רק המלכים. ותראו מה קרה להם...

אני מבין לליבה של שרת התרבות, הנחמץ אל מול דעות קיצוניות שגם לי קשה לשאתן. אבל מדינת ישראל הממלכתית חייבת להבין כי על דגלה חרתנו את חופש התרבות. פנייתו של גוף כזה או אחר לבקשת תמיכה ממערכות המדינה היא הכרה מלאה בקיומה ובצדקתה. אחרת היה "החתרן", המתנגד לחוקי המדינה, יוצא ומגייס את התקציב ממקורות אחרים. המבקש תמיכה ממנגנוני המדינה יוצר דיאלוג עם המנגנון, קרי: עם מוסדות המדינה.

לא הייתי ממליץ ליצור מצב של חיסול הדיאלוג הזה בין המתנגדים לבינינו. בדיאלוג זה יש עוד תקווה לשינוי עמדות. בהקמת חומות "חוקיות" אנו מוחקים את הדיאלוג, ויחד איתו את התקווה להשפעה על דעות ועל אמירות שאינן מקובלות עלינו.

כפי שאני מתנגד לחוקים מיותרים אחרים, אני גם מתנגד לחוקי תרבות, שלא יביאו כל תועלת ולא ישנו את דעתם של קיצונים מכאן ומכאן. עצם קביעת החוק אומרת שיש מקום לדעות ולמקרים קיצוניים. חוקים אלה הם רק זרז למעוניינים לחרחר וליצור ריב ומדון. חוקים אלה ישמשו את אלה הרוצים להכפיש את המדינה. כי דמותה של מדינה בחוקיה. אם הולכים אנחנו על שתיים, מדוע צריך להיות חוק שיחייב זאת, או שמא נוציא מן הכלל את אלו שאינם יכולים או לא רוצים ללכת כך.

חיטוטים בתקציב התרבות, כמקל או כגזר, עלולים להפוך את התקציב לקלס. מדינה שתקציב תרבותה הוא פחות מ־1% מתקציבה אינה מתכוונת להיות מדינת תרבות. על זה צריך להילחם ואני אהיה אחד בשורותייך, גברתי השרה. במקום חוקים מיותרים יש לשכנע את המנהיגים שהתרבות היא הכתר של העם הישראלי. בלעדיו אין כל טעם לישראליות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר