העברית כבר ניצחה, די לפחד

הייתי צריך לקרוא פעמיים את הידיעה אתמול ב"ישראל היום" על קריעת הספר ברוסית בבית ספר בקריית מוצקין. מורה נטלה את ספרו של ילד שקרא ספר ברוסית בהפסקה, וקרעה אותו בטענה כי בביה"ס אסור לדבר ולקרוא ברוסית. העובדה שמדובר באירוע שנחשף, עלולה לרמוז על אירועים דומים שלא נחשפו, על מורים המעירים לתלמידיהם שלא לשוחח בשפה זו בחצר ביה"ס ועל תלמידים הנאלצים להשלים עם כך.

"מלחמת השפות", שבה התקיים מאבק מול מי שרצו להנחיל כאן לכולנו את היידיש או את הגרמנית, התקיימה לפני יותר ממאה שנים. "גדוד מגיני השפה", שהוקם על ידי הלל הר שושנים ב־1923, ואשר סיים את תפקידו ב־1936, היה מורכב, בעיקר, מתלמידי הגימנסיה הרצליה ומוריהם, סיסמתו היתה "עברי דבר עברית!", והוא לא היסס להפעיל לחץ פיזי מתון כאשר חבריו שמעו אנשים המהלכים ברחוב ולא מדברים בעברית. יידיש היתה האויב הגדול ביותר, אבל לא רק היא. בדיעבד זה נראה אכזרי מדי, אבל אפשר להבין את המאבק הזה כחלק ממאבקו הלאומי של העם השב לארצו.

ניצחון השפה העברית הוא ייחודי ומרשים, ובעשור השני של המאה ה־21 אי אפשר להכליל את היכחדותה של השפה כאחת הסכנות הקיומיות שלנו. המורה בקריית מוצקין איחרה ב־80 שנה. היום צריך להיות מאמץ הפוך - לאפשר לעולים ולילדיהם לדבר גם באמהרית, בצרפתית, ברוסית ובכל שפה אחרת. השפות הללו הן נכס. הורים רבים, בני דור הוריי, הגיעו ארצה עם שפות רבות, כפו על עצמם עברית בלבד והולידו דור עם עברית ראויה לתיקון ועם אנגלית צנועה מן הדרוש.

זכור לי החשש שאחז בחברה מ"הגטו הרוסי" אחרי 1989. פתאום הגיעו לכאן כמיליון איש, שהוציאו עיתונים משלהם, עם תחנת רדיו וערוץ טלוויזיה בשפתם והמון עיתונים, תיאטרון, ואפילו רשת מזון משלהם. היו שנבהלו מרצון ההורים לשמר את הרוסית, ומן החוגים לרוסית שהתקיימו אחר הצהריים בבתי ספר לא מעטים. אחרי יותר מרבע מאה נראה החשש הזה קצת מצחיק. עם כל הקשיים והכישלונות, קשה לתאר קליטה טובה מזו של היהודים שהגיעו אלינו מעבר למסך הברזל.

הדבר האחרון שעל הרוב הישראלי לעשות הוא לחזור על הטעויות הקשות של שנות ה־50, שבהן נאסרה העלאת הצגות ביידיש, והתרבות המזרחית הוצגה כפרימיטיבית שאינה מתאימה למדינה המודרנית שהוקמה כאן כ"כור היתוך". אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להתנהג בנדיבות בשדה הקרב התרבותי, ולהבין שהשפה והתרבות שהביאה לישראל כל אחת מן העליות, חשובות לא רק להגדרה העצמית של העולים ולביטחונם העצמי, אלא גם לחברה כולה, אם זו אינה חפצה להיות צרת אופקים ולהסתפק בנתח קטן כל כך של התרבות העולמית.