"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

הפטפטת רעה ואין טעם לזלזל בשב"כ ובמשטרה

,עודכן

כמה וכמה פרשנים בכירים בעיני בעצמם היו שמחים במהלך השבת לבלוע את הנייר או ללחוץ על ה־delete במקלדת שלהם בהקשר ליהירות שבה תיארו את הצלחתו של המחבל הרוצח נשאת מלחם לחסל שלושה ישראלים בלב תל אביב ולהימלט מאימת החוק.

אהה, איזו משטרה כושלת יש לישראל ואיזה שב"כ רווי בבושת פנים, שהנה מחבל אחד מצליח לתעתע במדינה שלמה והארגונים הממונים על הביטחון הפנימי מגלים אוזלת יד. עד לרגע ההוא, שלשום ב־16:20, שבו הסתיים האירוע הטרגי בצורה הטובה שתיתכן בנסיבות המצערות - מלחם נהרג בידי לוחמי הימ"מ, ואיש ממכפישי השב"כ והמשטרה לא יתנצל ולא יחזור בו, אפילו לא ברמז.

אירועי השבוע האחרון מצריכים כמה מסקנות: שהפטפטת רעה; ושאין טעם לזלזל בשב"כ כאילו לא עלה בידו למנוע את בריחת הרוצח ליהודה ולשומרון מפני שהמידע אינו אמת; ושאירופה, המצוידת בכל שיתוף הפעולה של האינטרפול ושאר מוסדות הביטחון הפנימי, מצליחה ללכוד פחות טרוריסטים מאשר ישראל.

בעיקרון, ולעתיד, ראוי לקבוע את גבולות ההאמנה בין הציבור לבין המשטרה והשב"כ, ובמקרים מסוימים גם צה"ל: הגופים הממונים על ביטחון הפנים של המדינה פועלים במלוא הקיטור לרשום לעצמם 100 אחוזי הצלחה, ודעת הקהל מביאה בחשבון כי אין אפשרות להגיע לאורך ימים לתוצאה המירבית. מנסים 100 אחוזים. מגיעים לכמעט 100 אחוזים. זו הנוסחה.

גם עתה לא הגיעו השלטונות לתוצאה זו אם כי הם קרובים אליה. עדיין נחוץ לדעת מי סייע לרוצח במעשה ובשתיקה; ומי סיפק לו סיגריות וסוכריות; ובעיקר מי ידע היכן הוא; ומי אירגן ביישובו ערערה הפגנה בזכות ה"שאהיד" (שרצח גם ערבי ישראלי) והקים סוכת אבלים.

בנסיבות אלה נוטה הלב להרהר מחדש בהחלטה להגדיל את התקציבים למגזר הערבי. בנימין נתניהו, זאב אלקין ויריב לוין נוטים לייצר התניה בין עמדת הציבור באום אל־פחם לבין תקציביו.

אני מתנגד להתניה בכל לב. היא שגויה, היא תדחק בציבור הערבי לעבר קיצוניות אנטי־ישראלית נוספת, שעה שבפועל נכון לדבר על ליבו כי התקציב המוגדל מבטא כוונה טובה, אך הח"כים של הרשימה המשותפת והמחבלים ותומכיהם עומדים בינו לבין מדינת היהודים המתוקנת. אך בלי ההתניה התקציבית הגיעה עת המעשים.

הח"כים הערבים טוענים כי המשטרה אינה אוספת את הנשק הבלתי חוקי? בבקשה, יש לארגן מבצע משותף למשטרה ולראשי המועצות המקומיות לאסוף את הנשק בכיכר העיר בלי להעניש את מחזיקיו שלא כחוק; ולגייס לשירות ציבורי צעירים ערבים ולתגמל אותם לאחר מכן בכניסה לאוניברסיטאות ולשירות הממשלתי.

יש שדה רחב לתיקונים, אך בטרור של ערביי ישראל נגד מדינת ישראל יש ללחום עד חורמה, ולבחון בעין צופייה מי במגזר הזה עומד מן הצד או שם מקלות בגלגלים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר