"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

מותר למתוח ביקורת על שופטים

,עודכן

בראשית שנות ה־80 שוחחתי עם נשיא ביהמ"ש המחוזי בת"א, בנימין כהן ז"ל, על ביקורת שהעביר על ביהמ"ש העליון, ובעיקר נצרבה בזיכרוני אמירתו: "אפילו שופטי העליון אינם חושבים ברצינות שיש להם מונופול על השכל". נזכרתי באמירתו בעקבות דברים שכתב בשבוע שעבר שופט העליון יצחק עמית בתיק הולילנד, על כך שייתכן כי חלק מהציבור "מאוכזב" או "מופתע" מזיכויו של אהוד אולמרט באישום המרכזי. השופט עמית שלח עקיצה עמוקה גם לעבר התקשורת, "שכבר חרצה ופסקה את דינה". אלא שטרונייתו וביקורתו אינן צריכות לבלום את כלל הציבור או התקשורת מלמתוח ביקורת עניינית על השופטים בערכאות השונות. נהפוך הוא: ביקורת על שופטים המבוססת על תשתית עובדתית, שאינה גולשת לזילות בית המשפט, היא מבורכת ואפילו קונסטרוקטיבית לעיתים.

ראו לדוגמה את משפטו של יניב נחמן: למרות העובדה שהורשע בעבירות של אונס ומעשה מגונה בכוח נידון נחמן על ידי שלושת שופטי ביהמ"ש המחוזי בת"א לעונש קל במיוחד - שישה חודשי עבודות שירות. גם כאשר מביאים בחשבון את הנימוקים לקולא שציינו השופטים, עדיין ההקלה בעונש מעוררת ביקורת קשה בשים לב לעובדה שהעונש המירבי על עבירת האונס הוא 16 שנים. זאת ועוד: העונש המופלג בקולתו מקומם גם בהתחשב בדברים החמורים שהשופטים כתבו בעצמם: "העבירות שביצע הנאשם פגעו בערך החברתי המוגן של זכותה לשלמות גופה, נשמתה, כבודה וזכותה לפרטיות ולחופש בחירה".

ביקורת בלתי נמנעת על שופטים נמתחה גם בעקבות משפטו של אולמרט בביהמ"ש המחוזי בירושלים שבו זוכה מחמת הספק, בסבב הראשון, באישום "מעטפות הכסף של טלנסקי" (יולי 2012). הזיכוי של השופטים מוסיה ארד (ראש ההרכב), יעקב צבן ומשה סובל לקה במסר פגום ואנטי־הרתעתי ובעיקר עודד עובדי ציבור לשלוח ידם במעשי שחיתות. לא רק הדיוטות יצאו נגד הזיכוי המקומם אלא גם משפטנים לא מעטים. השופטים קבעו כי אולמרט קיבל מטלנסקי 15 אלף דולר במזומן במלון בניו יורק, וכי האחרון מימן לו את שהייתו במלון בוושינגטון בסך 4,700 דולר. עוד קבעו השופטים כי אולמרט, כשר התמ"ת, פעל לטובת טלנסקי כאשר שלח לאנשי עסקים בארה"ב מכתבים רשמיים של משרד התמ"ת במטרה לקדם את עסקיו.

הזיכוי הפך לנושא שיחה לא רק במסדרונות בתי המשפט אלא גם בקרב האזרחים ברחוב. ואולם, במארס האחרון, כאשר הורשע אולמרט בפרשה זו בעקבות עדותה של שולה זקן, ספג ההרכב הראשון, בסבב הראשון, ביקורת מכיוון בלתי צפוי: מהשופטת רבקה פרידמן־פלדמן, שהחליפה את השופטת ארד שפרשה לגמלאות. לשופטת פרידמן־פלדמן היה האומץ להצדיק בחוות דעתה את מה ש"האיש הקטן מן הרחוב", המאוכזב והמופתע לרעה, טען ללא הרף במשך כמעט שלוש שנים: "אני סבורה כי הראיות שהובאו 'בסבב הראשון', בהתאם לממצאים העובדתיים שנקבעו בהכרעת הדין, די היה בהן כדי לקבוע מעבר לספק סביר, כי הנאשם (אולמרט) עבר את העבירות המיוחסות לו".

ביקורת על שופטים, אם כן, אינה דבר פסול, וכל עוד היא נעשית בצורה עניינית, תרבותית והוגנת, צריך לראות בה את אחד היסודות הבריאים של הדמוקרטיה. מתברר גם שלעיתים היא עושה את שלה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר