בליכוד שומרים על המנהיג

יש במערכת הפוליטית גורמים רבים שמאוד מפריע להם שמרכז הליכוד יאשר היום את הצעתו של רה"מ בנימין נתניהו לקיים את הפריימריז לראשות המפלגה ב־23 בפברואר. גם מאוד מציקה להם העובדה שנתניהו לא מאפשר לבכירי מפלגתו לגדול ולהאפיל עליו. הם הלינו כשמשה כחלון פרש, ביכו את לכתו של גדעון סער וגם שיבחו את גלעד ארדן כשלא הצטרף לממשלה בימיה הראשונים. הם האשימו את נתניהו בדיקטטורה ובדיכוי אלים של כל מי שמנסה להרים את ראשו. המשותף לכל ההאשמות, או מדויק יותר לומר - לכל המאשימים - הוא שאין טובת הליכוד או הימין למול עיניהם.

נתניהו, כמו שום מנהיג פוליטי אחר, לא אמור, בניגוד לנטען, לדאוג לגדל את יורשיו או לטפח את מתחריו. הוא אמור להביס אותם. לבסס את שלטונו וליצור את הקשרים המתאימים בתבונה הנכונה על מנת לדאוג שזה יקרה. כך נהגו קודמיו. מאריאל שרון, דרך יצחק רבין ודוד בן־גוריון. על יורשים וממשיכי דרך חושבים כשמתכוונים לפרוש. הם כבר החליטו מזמן שנתניהו עומד לקראת סיום דרכו, ולכן אולי הם לא מבינים מדוע הוא אינו מכשיר יורש. אבל נתניהו, מה לעשות, חושב אחרת. מבחינתו, הוא לא הולך לשום מקום. הקדמת הפריימריז היא אולי ההוכחה הטובה ביותר לכך. גם בבחירות הבאות נתניהו יהיה שם על אפם ועל חמתם.

על הקיר בסיעת הליכוד תלויות תמונותיהם של ארבעה ראשי ממשלה: בגין, שמיר, נתניהו ושרון. בליכוד שומרים על המנהיג. כל אחד מהארבעה פרש מראשות הליכוד מרצונו. לכן ההערכות שנתניהו מקדים את הפריימריז כדי להימנע מעימות עם גדעון סער או עם ניר ברקת כל כך מופרכות, שרק מי שעיניו סומות מרוב משטמה יכול להשמיען.

כך גם בנוגע לחקירת שרה נתניהו. החשדות נגדה, אפשר להעריך, לא משהו. ודאי שלא ביחס להיקפי הפרסום הבלתי נתפסים שעליהם נפרסו. גם פה חורשי רעתו של נתניהו ייאלצו להביע איפוק. סיפורי שרה טובים לעיתונים, אבל סביר להניח שלא יספקו את הסחורה פוליטית.