ההסתה נוראה - אבל לא צריך חוק

הלב נוהה אחרי המבקשים לאשר בכנסת את חוק העמותות, שיחייב את שוברים שתיקה וארגונים דומים לדווח על מקורותיהם הכספיים בחו"ל ולהתהלך עם תג זיהוי בכנסת, אבל הדעת מסתייגת מן הצעד הדרמטי. להיות בעד ונגד בו בזמן? סקוט פיצג'ראלד צוטט ב"אקונומיסט" כמי שאמר פעם כי "מבחן האינטליגנציה העליונה הוא ביכולת להחזיק בשתי דעות מנוגדות בעת ובעונה אחת". הברקה, אך לא אפשרות ישימה.

אלירן טל מהערוץ הראשון הביא בכתבותיו מסמכים המעידים כי ממשלות זרות וגורמים עוינים בחו"ל קונים עדויות נגד ישראל וצה"ל. הם משלמים תמורת עדויות בעלות תוכן מכפיש, ולא כדי לקבל דיווח ותמונת מצב מה קורה ביומיום של החיים בקו התפר בירושלים ובחברון.

אילו קיבלו הארגונים את הכסף מחו"ל אבל פעלו רק בארץ, היה אפשר להצטרף לעמירם לוין ולאליק רון ולעמי אילון, המצדדים בטוהר הנשק של חיילי צה"ל. אבל אילו הגבילו בשוברים שתיקה ובדומיו את הצגת התוצאות לישראל בלבד, לא היו מקבלים מימון כה נדיב מאירופה. בעלי המאה רוצים להיות לא רק בעלי הדעה, אלא גם המנווטים הגיאוגרפיים של ההכפשות על ישראל.

בפולמוס עימם טוענים אנשי שוברים שתיקה כי אין להם בארץ אוזן קשבת, ועל מנת להגיע ליעדם - נסיגה מלאה מהשטחים - אין להם שדה מערכה אחר אלא חו"ל. זו טענה הגיונית, אבל לא נכונה - מפני שמהותו של ארגון שוברים שתיקה היא שלא כל האמצעים כשרים אפילו בשעת לחימה. על אחת כמה וכמה כאשר ההתמודדות היא מדינית וציבורית ומוסרית, ותמיד מילולית.

לא שהצגת הדברים בחו"ל אינה יעילה, אלא שאינה לגיטימית כלפי חיילי צה"ל וקציניו. יש צעדים אשר חייבים להימנע מהם, גם אם הם מעכבים את הארגון בדרכו ליעדו. ההתבכיינות במאמץ להשיג את תמיכת הפריץ הזר והחיצוני היא תופעה מאוסה ואסורה, גם אם בסופו של דבר יסתכמו הישגי שוברים שתיקה בפחות מן המירב המיוחל בעיניהם.

ראוי לשכנע אותם בכך בלי לפגוע בחופש פעילותם בישראל; ורצוי לדבר על ליבם אף שאינם כורים אוזן. אך לא לאנוס אותם לוותר על הבכיינות והקידה בפני זרים. התועלת שבחוק המוצע קטנה פי כמה מנזקו. מפני שממילא - ובטרם אושר החוק - מתפרסמים רוב המקורות הכספיים של שוברים שתיקה ברבים; ומפני שהגורמים הזרים אינם נבוכים מחשיפתם ויוסיפו לממן אותם. מה גם שידידי ישראל בחו"ל מבקשים מהממשלה להימנע מאישור חוק העמותות. מוצע בזאת לוותר עליו.