הומו - דתי - שייך

השאלה שפתחתי בה במפגש עם ההומואים הדתיים היתה מה אני יכולה לעשות כדי שהבנים שלי לא ייצאו הומואים • אחרי שעתיים שיחה שאלתי: אם הבן שלי הומו, איך אני יכולה לעזור לו לחיות חיים קלים יותר?

את חבר הכנסת הטרי אמיר אוחנה אני מכירה ואוהבת כבר כמה שנים. המרענן הרשמי של החורף מאפיין את ישראל החדשה, מנתצת השבטים: אינטלקטואל תל־אביבי, חי עם בן־זוג, ו... ליכודניק. היה אפשר לצפות שיעורר התנגדות בחוגי הימין ובמחוזות השמרנות של המתנחלים הדתיים. אבל לא. עמדותיו הסדורות גרמו לרבים ובכירים להוקיר אותו, לא למרות זהותו הגאה ולא בגללה. 

מי שלא מסוגלים לראות אותו במרחב הם לא הדתיים בעלי הזקנים אלא דווקא הלהט"בים. "אמיר אוחנה הוא כמו היהודים ששיתפו פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השנייה", כתבו עליו. "עלה תאנה", מיצמצו בלשון. הכנסייה הליברלית בעלת הדגל רב הצבעים מעדיפה את הימין שלה גזעני, הומופובי, שוביניסטי ועילג. זה עוזר להם להרגיש טוב עם עצמם. זה מנקה את המערכת ממורכבות, מחלק את העולם לכוחות אור וכוחות חושך.

לאחר ההתנקשות ביהודה גליק, כשהיה סיכון לא מבוטל שהמחבלים עוד ישובו להשלים את המלאכה, שוחרר גליק מבית החולים ללא אבטחה משטרתית. אוחנה היה זה שאיבטח אותו בהתנדבות במשך תקופה, נסע איתו לטיפולים, לפיזיותרפיה, חמוש באקדח ובאהבת אדם. הכניסה שלו למשכן הנבחרים תביא רק טוב, לכולם.

 

•   •   •

 

בדיוק כשבישרו ברדיו על כניסתו הצפויה של אוחנה לכנסת, החניתי את מכוניתי בשכונה הירושלמית השקטה שאליה הוזמנתי לפגישה. בדירת הקרקע חיכו לי עשרה הומואים דתיים, ישובים במעגל. אמרתי להם שלפני המשימה העיתונאית אני שומעת אותם כאמא לבנים. השאלה שפתחתי בה היתה מה אני יכולה לעשות כדי שהבנים שלי לא ייצאו הומואים. אחרי שעתיים שיחה שאלתי: אם הבן שלי הומו, איך אני יכולה לעזור לו לחיות חיים קלים יותר. זה, בקליפת אגוז, השינוי שעברה הציונות הדתית בעשור האחרון. 

פגשתי שם את נדב, אולי הפרזנטור הכי משכנע של "הומו דתי". בוגר ישיבת הכותל, ציציות בחוץ, כיפה גדולה, פרצוף של ילד טוב ומגורים עם בן זוג שקנה לו במתנה נטלה מכסף במקום טבעת. הוא סיפר על הילדות שלו בלב הפועם של בני עקיבא בפתח תקווה, איך כילד התעניין בתמונות של גברים בעיתון, וכשהחברים החזיקו את התמונה של קלאודיה שיפר והתפעלו, הוא לא הבין על איזה חלק בתמונה צריך להסתכל. כמה התאמץ להשתנות. הוא היה בטיפולי המרה, ואצל פסיכולוגים, והתחתן עם אישה שאהב אהבת אמת אך לא נמשך אליה, והתגרש אחרי ארבעה חודשים, ורק בגיל 30 יצא מהארון.

ומשה, שגדל בהתנחלות שילה, והיום - כשכולם כבר יודעים - אומר לו בעל המכולת ביישוב: "אני רוצה שתרגיש פה בנוח". ויואל, שאמר לי, "אני לא אקבל ציון 100 אצל הקדוש־ברוך־הוא, אבל אמשיך להתאמץ ולהיות יהודי טוב, שומר תורה ומצוות, כדי לקבל 95". ואסף, שמגדל עם בן הזוג שלו שני ילדים, וחי בעיר קטנה בפריפריה. ואוריה, בוגר ישיבת הסדר, שיודע שהוא שונה אבל לא מרגיש נכה. חברים מתוקים עם זהות קרועה. אי אפשר עוד להתעלם מהם או להחביא אותם מאחורי ספריית הקודש בסלון. 

כשאמרתי שאני מרגישה כלפיהם חמלה הם דחו אותה בשתי ידיים וביקשו קבלה, לא חמלה. בוער בהם להשתייך. בעוד חצי דור או דור וחצי אף אחד לא יוכל למנוע זאת מהם. זה כבר לא משהו רחוק שקורה בתל אביב. בתוך הציונות הדתית מעטים המחוזות שבהם לא מדברים על זה. גם העניין האמוני מתחיל להתיישר. אפשר להיות הומו דתי. עצם נטיית הלב לא שוללת את היותך אדם מאמין ומחויב לתורה, אלא עבירה ספציפית, אם נעשית, על מעשה ספציפי, וכאן כל אחד עם אלוהיו. 

ועדיין, ההומואים הדתיים לא נוכחים בקהילות, בבתי הכנסת, ביישובים. הפחד הוא מלגיטימציה שתשתול רעיונות במוחות של נערים תמימים. המחשבה היא שנער שלא נחשף לאופציה הזאת, יגדל עם רתיעה שתבטיח שלא ייפול לשם; ונער שפגש את נדב (המקסים) עלול לקבל רעיון. צריך לומר ביושר: החשש הגיוני. ברור שיש יותר יוצאים מהארון בסביבה ידידותית ליחסים חד־מיניים מאשר בקהילות סגורות. 

השאלה היא לא כמה יוצאים מהארון יש, אלא כמה בעלי נטיות כאלה. ומה לגבי אלו שאין להם ברירה. כשמדובר בגברים ובנשים דתיים "על הספקטרום" שבין דו־מיני לחד־מיני, אפשר להניח שאם יש להם אפשרות בחירה, הם לא יבחרו באופציה החד־מינית, המסובכת במהמורות חברתיות ובבעיות הלכתיות. אבל אם מדובר במי שאין לו בחירה (פגשתי אותם), מה זה משנה אם יש לו שָׁכֵן הומו או לא. 

"הומו זה לא כיף", אמר לי חבר בשיחת טלפון אחר כך, "הומו דתי זה עוד יותר לא כיף. אם יכילו אותנו בתוך הקהילות הדתיות זה לא ייתן לאף אחד שאיפה להיות הומו, אלו חיים קשים, אלא ייתן שאיפה להישאר דתי. יש לנו ברירה אם להישאר דתיים או לא, אין לנו ברירה אם להיות הומואים או לא". זה הסיפור. 

ארגון "חברותא", שהעלה השבוע את קמפיין הפייסבוק "אנחנו להט"בים מבית דתי, ואלו הפנים שלנו", נחשבים לקצה השמאלי בפוליטיקה הפנימית. הם משתתפים במצעדי הגאווה, מעודדים יציאה מהארון, מקיימים מניין גאה בתל אביב ומבקשים לשנות את מושגי המשפחה כך שיהיה אפשר להגדיר זוג חד־מיני כ"נשואים". 

בקצה השני "כמוך - הומואים דתיים אורתודוקסיים", עמותה שמפנה מתלבטים לטיפול (לא המרה אלא "בדיקה"), אינם משתתפים במצעדי הגאווה, תומכים בפרויקט שידוכים בין הומואים ולסביות דתיים, ומדגישים את האיסור ההלכתי במעשה המיני. חלק מאנשי "כמוך" בארון, ומרביתם לא חיים עם בני זוג מאותו המין. הם נעזרים ברבנים ומקבלים הדרכה פרטנית. 

בין לבין אפשר למצוא את ארגון "הו"ד" הוותיק והגדול, שמנסה לגרום לרבנים להקשיב לשטח. מתברר שבציונות הדתית ההומו־לסבית, כמו הרגילה, יש מתח בין חרד"לים ללייטים. או, אם תרצו: אורתודוקסים, קונסרבטיבים ורפורמים. ב"חברותא" לא שואלים רבנים. "הו"ד" מנסים להשפיע על הרבנים מלמטה. "כמוך" קשובים לרבנים במחויבות הלכתית גמורה. 

מהפכות מתרחשות לאט. קצוות לא בוקעים בועה. לא הפונפונים הוורודים והדגלים במצעדי הגאווה, לא "נישואים" בין בני אותו מין, אבל גם לא הדרישה מהומו דתי להפוך עורו. הציפייה לגבי המחר היא שהקהילה הדתית תראה אותם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו