"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

צפוי סיבוב נוסף

,עודכן

אשרור הרשעתו של רומן זדורוב בבית המשפט העליון מחזק את התחושה כי הוא אכן רצח לפני תשע שנים את תאיר ראדה. יותר מדי עובדות נערמו לרעתו. שתיים מהן - המרכזיות - הן הודאתו הן באוזני החוקר המשטרתי והן בפני המדובב בתאו. באורח עקרוני, מספיק שנאספו כנגדו די ראיות העומדות בפני עצמן גם אם לא נפתרו תעלומות אחרות בפרשייה. למשל, תיאורטית לחלוטין, שהיו שתי סכינים, שמא היו במקום שני אנשים, וזדורוב מחפה על חברו?

אך בתיק זה נערמו יותר מדי ספקות מכדי שבכך תסתיים הפרשה. הכרעה פה אחד היתה כמעט תנאי על מנת להניח את דעת הציבור, שעוקב בדאגה אחרי המתרחש במשפט זה. אך לשופט יורם דנציגר היו ונותרו ספקות. הם יותר מזוטי דברים. למרות שאתמול גברה נטייתי לקבל את החלטת שופטי הרוב, שזדורוב הוא הרוצח - יש בספק שהתעורר כדי להצדיק הרהור אוהד לרעיון כי ראוי לערוך סבב נוסף של דיונים בבית המשפט העליון. דיון נוסף גוזל זמן יקר, אבל היעדרו מותיר ספק של חמיצות שמא לא מוצתה ההזדמנות לעשות צדק.

אין לדבר קשר למחלוקת החריפה בין נציבת הביקורת על הפרקליטות הילה גרסטל לבין פרקליט המדינה שי ניצן. ההבדל בין היועץ המשפטי והפרקליטות לבין עורך דין פרטי הוא שמנגנון התביעה אינו מייצג רק את הקטגוריה אלא חותר גם כידיד בית המשפט לחקר האמת. בקצה הפרשה הזאת מבצבץ הוויכוח בין בני האור המעניקים מרחב של שיקולים לפרקליטות לבני החושך המבקשים לראותה כנציגת הממשלה בלבד.

כאשר ניצן ביקש למנוע מד"ר חן קוגל להציג בתצהירו את האמת המקצועית שלו בסוגיה משנית (העסקת סגניתו ד"ר מאיה פורמן במכון לרפואה משפטית) הוא נקט מדיניות של "ראש קטן" המעדיפה הצלחה של התביעה במשפט על פני חשיפת האמת. ברגעים אלה ראוי להיזכר באחד התובעים במשפטו של דמאניוק, מיקי שקד. אחרי שהורשע (והוא ללא ספק היה חלק ממכונת ההשמדה בשואה והמחלוקת היתה רק על זהותו), חזר שקד מביקור בחו"ל ועימו מסמכים שהוכיחו כי בניגוד לעמדה שהציג במשפט, דמאניוק אינו "איוואן האיום", והוא עצמו גרם לקריסת בניין התביעה שבנה במו ידיו. זו פרקליטות לתפארת, ובמחלוקת הנוכחית בין ניצן לבין קוגל לא הלכה לאורו.

כך או אחרת, למרות שבסופו של דבר גברו קוגל ופורמן על הפרקליטות, באה אתמול החלטת העליון וחיזקה את התחושה כי זדורוב הוא הרוצח, אך גם את היפוכה - שצפוי סיבוב משפטי נוסף.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר