די לשלטון השיימינג

פרשת ינון מגל העלתה שוב לכותרות תופעה מטרידה שבה הרשתות החברתיות בכלל והפייסבוק בפרט הפכו לאמצעי לשפוט ו"להעמיד לדין" אנשים בכיכר העיר. גורלם נחרץ, באמצעות פרסום פוסט קצר. אותו פוסט קובע נורמה כלשהי ושם עצמו במקום בית המשפט.

במקרה של ינון מגל, הזירה הציבורית הכריעה את דינו והביאה אותו להתפטר מהכנסת. אך יש מקרים שנויים במחלוקת עוד יותר, שעומדים למשפט ציבורי ברשת, ואותם מפרסמי פוסטים כותבים כל העולה על רוחם, ככל הנראה לפי מיטב אמונתם, מבלי שיש בידם מלוא המידע.

אפקט ההרתעה בנוגע לכתיבת פוסטים ברשתות החברתיות - כמעט לא קיים. רוב המפרסמים כלל לא מבינים שהפוסטים שהם מעלים לעמוד הפייסבוק שלהם עלולים לחשוף אותם לתביעה משפטית בגין פגיעה בפרטיות, לשון הרע והזכות לשם טוב.

עם כל הכבוד לזכותו של אדם לחופש הביטוי, קיים גבול בינו לבין השמצות אנשים ברשת. ההגנה הווירטואלית שמפרסמי הפוסטים חשים סביבם - חייבת להיעלם מהעולם. רק באמצעות הרתעה, אנשים שיושבים מול המקלדת יחשבו הרבה לפני שילחצו על כפתור "share".

חוץ מההשלכות ההרסניות שיש לפרסום פוסטים ברשתות החברתיות שחשופות לכל, דומה כי הרשתות החברתיות מתיימרות להחליף את הרשות השופטת. במציאות מעוותת שכזו, נוצר מצב שבו תפקידו של הציבור לקבוע את אמות המידה להתנהגות ראויה (גם אם הן בניגוד להוראות חוק או לתקנות קיימות).

בספטמבר האחרון, בית המשפט קבע כי פרסום שנעשה בפייסבוק נגד ראש עירייה מכהן עולה כדי הוצאת לשון הרע, אולם מפרסם הפוסט זכה להגנת "אמת בפרסום", לאחר שנקבע שהפרסום היה אמת ושהיה עניין ציבורי מובהק בפרסומו. בית המשפט בוחן אם מדובר בפרסומים החורגים מגדר האיזון שבין הזכות לשם טוב לבין ההגנה הראויה על חופש הביטוי. בייחוד כאשר מדובר בפרסומים הנוגעים לתפקודו של התובע כאיש ציבור, כחבר כנסת אשר לעיתים אינטרס נוסף נכנס לתמונה והוא זכות הציבור לדעת.

המסקנה המתבקשת היא שאין עוד אנונימיות ברשתות החברתיות, ומרגע שאתה מפרסם פוסט בפייסבוק הוא מגיע למחוזות רחוקים, וההשלכות שלו לעיתים הרסניות ואף עולות בחיי אדם. בתי המשפט מתייחסים כיום לפרסום ברשת כפרסום העונה להגדרת המונח בחוק איסור לשון הרע, ומכאן שכל אדם המפרסם פוסט ביחס לאדם אחר חייב לדעת שהוא חשוף, לא רק לביקורת מהציבור, אלא גם לביקורת משפטית.