סיעור מוחות תת־קרקעי כבר מתקיים בין מערכות אכיפת החוק והמשפט באירופה הדמוקרטית לבין זו של ישראל. התעצמות הטרור ביבשת - כאשר ברקע מבצבצת הפלישה הגדולה מצפון אפריקה ומסוריה - עוררה את המשפטנים לנטות באורח טבעי להגביר את החקיקה הביטחונית על חשבון זכויות האדם והאזרח. אך בדאגתם לערכים ההומניים שתחילתם במהפכה הצרפתית והעמקתם לאחר מלחמת העולם השנייה - הם מבקשים למצוא עתה איזון עדכני בין שתי המגמות.
אין מדינה שבה הועמדה המערכת למבחן כה קשה ומתמיד כישראל. מעמד בג"ץ נתפס עתה באירופה כדגם המועדף להתמודד עם הסוגיה. אין מערכת משפטית דמוקרטית־ליברלית מנוסה יותר המקפידה על איזון בין צורכי הביטחון הלאומי וההגנה מפני הטרור האיסלאמי לבין זכויות האדם והאזרח. השיח שכבר מתנהל יגיע לשיאו ויעלה על פני השטח בעוד כשלושה חודשים.
אתמול נמצאה לכך הוכחה נוספת. שלושה שופטי בג"ץ (ניל, הנדל, יצחק עמית ומנחם {מני} מזוז) דחו את העתירה למנוע את הריסת ביתו של המחבל ראג'ב עלילה משכם, האחראי לרצח נעמי ואיתם הנקין; והרכב אחר קבע ברוב קולות (צבי זילברטל ומזוז נגד אליקים רובינשטיין) כי חלף זמן רב מדי מאז נרצח החייל אלמוג שילוני בתל אביב, ולפיכך אין להרוס את ביתו של נור א־דין אבו מחאשייה. מערכת הביטחון הסבירה את הצורך בהרס בתים בכך שהדבר ייעשה סמוך ככל האפשר לרצח. במקרה זה חלף זמן רב מדי.
באקראי ניתנו שתי ההחלטות ביום אחד, והצירוף ביניהן הוא ביטוי מובהק לאיזון המבוקש בין הביטחון הלאומי לבין זכויות האזרח. שנים של דיון בעתירות כאלה ובדומות להן מצביע על הייחודיות של בג"ץ, סיבה לגאווה ישראלית.
בנסיבות אלה לא ברור מדוע השמאל הקיצוני סונט בבג"ץ בטענה כאילו הצדק שמור ליהודים בלבד. הוא מעצים את נטיית הפלשתינים לא להאמין למערכת המשפט הישראלית, ולהכפישה באורח קיצוני בגלל החלטה סבירה וכמעט יומיומית (אם כי מאוחרת), שיש לעיין בחוות דעת פסיכיאטרית בטרם נגזר דינו של נאשם; ולא מובן מדוע גם הימין נוהג כך בשופטי העליון וביתר שאת, הקיצונים בלשונו הפרועה של מוטי יוגב והמתונים בהטחת האשמות כיריב לוין.
אירופה החרדה לביטחונה ולזכויות האזרח שלה נושאת עיניים אל המגדלור של בית המשפט העליון; ואילו בארץ הכרעותיו הן נושא לגנאי בלתי פוסק. אין נביא בעירו. אין שופט בעירו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו