אולי בכל זאת, צעדים חד־צדדיים?

מזכיר המדינה האמריקני, ג'ון קרי, לא הגיע לאזורנו עם ציפיות יוצאות דופן, ואף על פי כן - בעקבות שיחתו, בוושינגטון, עם רה"מ נתניהו - העריך כי יוכל לצאת מירושלים עם הישגים צנועים. הוא התמקד בנעשה בשטח Cוקיווה להעברת כמה עשרות קמ"ר מאזור זה לאזור B, שבו האחריות הביטחונית היא בידי ישראל, ואילו האחריות האזרחית היא בידי הפלשתינים. לחלופין, או נוסף על כך, חשב שיהיה אפשר להשיג היתרי בנייה לפלשתינים בשטח C, בשל מצוקת המקום באזורים הפלשתיניים.

התשובות שקיבל גרמו לו לעזוב את האזור בתחושת חמיצות. האמריקנים שוב מדברים על אפשרות הערכה מחדש של מדיניותם כלפינו, ואצלנו אומרים שאין להם כאן ישראל נוספת, וכי גם אם אינם מרוצים מתשובותיה של ירושלים, אין להם ברירה אלא להמשיך את מערכת היחסים המיוחדת בין שתי המדינות.

יכול להיות, אבל גם סביר להניח שההתלהבות האמריקנית לסכל מגמות של גורמים אירופיים ואחרים כלפי ישראל, באשר לפלשתינים, תתפוגג ותלך. אדישות אמריקנית בהקשרים אלה לא תקל את חיינו. מי שאינו מוכן להצעות האמריקניות חייב להציע חלופות שלהן הוא מוכן. נתניהו דיבר בארה"ב על צעדים חד־צדדיים שישראל עשויה לנקוט באין תהליך מדיני; אמנם כאשר שב ארצה, הסביר לבית היהודי כי התכוון בכלל למאבק בטרור, אבל כאשר מדובר במאבק בטרור אין צעדים מוסכמים וכל צעד הוא חד־צדדי על פי הגדרה. סביר להניח כי התכוון למהלכים מדיניים, ואם כך - זהו הזמן לממשם, כדי למנוע את המשך המצב הקיים ואת הידרדרותו.

נתניהו ייאלץ לקיים עם חברי הקואליציה שלו שיחות נוקבות על החלופות העומדות בפני ישראל, ולשכנעם כי אין בידיהם חלופות מעשיות אשר ישאירו את ישראל במועדון הבינלאומי שהחברות בו חיונית לה. דווקא איומים מן הסוג של "ירייה בין העיניים" צריכים לשמש לו סיבה טובה שלא להתקפל ולפעול לטובת האינטרס הלאומי, לשיטתו. מערכת הביטחון הכינה לו אופציות שונות להקלות לפלשתינים. נכון שהבטן אומרת ההפך ותובעת הקשחה ונקם, אבל הראש אומר כי לחץ נוסף יגביר את האלימות.

אישית, אני סבור כי משא ומתן על מדינה פלשתינית זמנית הוא התשובה הנכונה לעת הזאת, אך מי שחושב אחרת אינו רשאי להפטיר כדאשתקד, ועליו מוטל להציע שינויים במדיניות.

לא גל אלימות הסכינים צריך להיות הגורם למהלכים המדיניים, אלא האינטרסים האמיתיים שלנו להבטחתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אם נתניהו החליט כי עדיף בעיניו לקבוע את הגבול ההכרחי בינינו ובין שכנינו באופן חד־צדדי, ולא בהסכם - מוטב שלא ימתין.