אלימות: בסוף, זה מגיע אל הנשים

כבכל שנה יצוין מחר, יום רביעי, ברחבי העולם - וגם בארץ, כמובן - היום הבינלאומי למאבק באלימות כלפי נשים. הרבה כינוסים ייערכו וסיפורים מרגשים יסופרו וראיונות אישיים וחושפניים ודרמטיים יציפו את כלי התקשורת, וזה טוב וזה חשוב. ובכל זאת, שלוש אבני נגף אני מוצאת בעצם קיומו של ה"יארצייט" הזה, לציון האיגרוף והרשעות, וגם עליהן חובה להתגבר.

הבעיה הראשונה היא שזה יום אחד בשנה. יום זיכרון שנתי ממרק בקלות רבה מדי את מצפונם של שותפי המאבק, ובכך מוציא אותם, לכאורה, ידי חובת ההשתתפות בצער. ומה יקרה ביום הבא, ובשבוע שלאחריו, ובעוד חודש? הרבה מאבקים ציבוריים תפסו יום בלוח השנה - יום המאבק בתאונות דרכים או יום העגונה ומסורבת הגט ועוד - והם נזנחים ביום שלמחרת. השיגרה עושה את שלה, ובלשונו הציורית של אריק איינשטיין ז"ל, יעדיפו רוב האנשים לשוב "להיות בבית עם התה והלימון, עם אותה האהובה ועם אותם ההרגלים".

המוקש השני טמון בעובדה שקשה מאוד לסמן קו מפריד בין אלימות בתוך הבית, נגד נשים או ילדים, לבין אותה אלימות שמקלקלת כבר שנים את האקלים הסביבתי ומרעילה את הבארות שמהן שותה החברה הישראלית (וכל אחד הרי מודאג וקרוב אצל עמו ועצמו). תופעות מכוערות של שחיתות ושל בריונות ושל סכינאות הפכו לחזון נפרץ. פעם זה שכן שרב על מקום חניה ושולף סכין; פעם זה צעיר שהתמסטל במועדון וניפץ בקבוק על ראש חברו הטוב (עד לאותו הרגע); ופעם זה בעל היורה באשתו משום שאיחרה להכין לו את החביתה אשר אהב. מקרה גורר מקרה, וכותרת מאתמול מעניקה לגיטימציה לאלימות של מחר. איכשהו התרגלנו לחוקי הג'ונגל.

אבן הנגף השלישית היא האוניברסליות. "יארצייט" שמצוין, כאמור, בכל העולם, יוצר את הרושם שמדובר בבעיה גלובלית, כלל־עולמית ומרוחקת. האזרח הממוצע חושב בליבו שראוי באמת כי העולם הנאור והטוב יתכבד ויטפל בה. זה לא בחצר שלו. מה לו ולאלימות נגד נשים? הוא מעולם לא נתקל בה מקרוב, וגם אם פעם כן ראה ושמע משהו בבית סמוך, מיהר לסגור את התריס. וכבר שכח.

אסור שהיום הבינלאומי למאבק באלימות כלפי נשים ישמש רק תזכורת בת חלוף; אסור שהיום הזה יהיה בחזקת מעין נורית אזהרה שנדלקת במכונית, ובזכותה אולי נטרח מחר לבדוק שמן ומים. היום הבינלאומי הוא תמרור עצור. לעצירה מוחלטת. אם תבחן את סביבתך, אולי תבחין בסימפטומים שהתעלמת מהם. אם תשתדל לזהות, תגלה פתאום שהאלימות היא לא רק מעבר לים, לא רק בטלוויזיה או בקולנוע, ולא רק אצל אישי ציבור, שנותנים דוגמה גרועה. זהו תמרור עצור בוהק, שבא להזכיר עובדה פשוטה: לנגע הממאיר הזה יש פנים רבות, והוא עלול להתפרץ במקומות רבים, בצורות שונות, בקרב ציבורים מגוונים. האימתנות והכוחנות, לצערנו, הצליחו להתנחל בבתי עשירים ועניים, במרכז ובפריפריה; הן מאמללות משפחות וילדים, נשים וגברים מכל העדות, הדתות ושכבות האוכלוסייה; חילוניים ודתיים, ותיקים ועולים חדשים. אגרוף, סכין ואקדח לא מבחינים ביניהם.

הכותבת היא יו"ר תנועת האישה הדתית־לאומית "אמונה"