ערב שבת קודש, אנחנו בכבישי השומרון, בדרך לשבת, הילדים באוטו, פרחים מונחים על הברכיים. ואז ידיעה על הפיגוע. אב ובנו. ילדים בני 6 עד 16 שחוזים באימה הזאת, כולל וידוא הריגה של האח האהוב וגסיסת אביהם. שרה הכלה - במרחק כמה קילומטרים משם - שומעת את האנשים מדברים, מחבקים אותה, שפתיהם נעות והיא לא מבינה מה הם אומרים. ופרחים על רצפת המכונית.
רוצחי האב והבן באו לקחת חיים; מחבלי הסהר האדום סירבו להגיש סיוע והשלימו את מלאכת הרצח. אולי היו מצליחים להציל את אחד מהם. נתנאל, שנרצח כי הוא יהודי, התנדב במד"א והגיש עזרה ראשונה לכל מי שהיה זקוק לה - יהודים וערבים. אבל הם סירבו להציל את נפשו הזכה.
הרב יעקב ליטמן, מחנך נערץ בבית הספר היסודי, היה איש של אור. חיוך לפני הכל. דבש וחלב העביר לתלמידיו. אדם עדין. אהוב מאוד, גם בלי למות. הוא ונועה גידלו את ששת ילדיהם באותו מאור פנים. מסרו את הנפש על תורה ועבודה וחינוך כדרך חיים. החתונה הצפויה של בכורתם היתה פיסגה של התרגשות: הם נסעו לשבת במיתר, שם גרים בני משפחת החתן; שרה נשארה בקריית ארבע לקראת שבת הכלה שלה, מוקפת בחברות. הכל היה מוכן.
אבל ביום שלישי יזעקו קירות אולם "תצוגות" בבנייני האומה בירושלים משקט מחריש אוזניים. לא צלילי תזמורת ומעגלי ריקודים. לא מפיות שצבען נבחר בקפידה. לא שמלה לבנה. לא חתן ולא כלה. לא ששון ולא שמחה. בגמרא כתוב שאם הסעודה כולה מוכנה, לא מבטלים את סעודת המצווה. הפעם הסעודה תתבטל. אבי החתן, הרב משה ביגל, הוא איש הלכה חכם לב שיידרש להכריע מה לגבי החופה. מעמד הקמת הבית של שרה ואריאל, בין שיהיו קידושים תוך כדי השבעה ובין שמייד אחריה, יהפוך את הלב והבטן. בדמייך חיי, שרה, בשמחתך ובאבלך חיי.
אני מקווה שלא ראית את הצביעות המשתוללת: אלו שקיימו עצרת הזדהות עם צרפת, ולא עם עתניאל. אלו שהחליפו תמונה לצבעי דגל של אחרים, אבל העבירו ערוץ כשגילו שהנרצח הוא בעל זקן וכיפה. אלו מעטים, שרה. רוב אחייך בוכים איתך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו