כמו עכבר במבוך

1. יותר מכל, תחושת מבוכה שררה ביד אליהו בסיום ההפסד לקבוצה שאף אחד לא סגור איך באמת קוראים לה. אם תרצו, זה היה שיעור בצניעות, אם לא תרצו, זה היה שיעור בכדורסל של קבוצה טורקית סולידית שהוציאה מעצמה את המקסימום וניצחה במה שהיה פעם אחד האולמות הכי קשים לנצח בו באירופה. עזבו ניצחה, בדקה האחרונה היא עשתה משולשים.

למרות ניסיונות כנים של לחימה, הסגל של מכבי ת"א הנוכחית נראה שבע לפחות כמו הקהל שלה, תפור בתפרים גסים, אבוד כמו עכבר במבוך המחפש את דלת היציאה ללא הצלחה, נטול גאווה הגנתית וחסר אמונה עצמית ממש כמו המקדימים לעזוב לחניון. היסטוריית הכדורסל מלאה בקבוצות שידעו להתרומם מעפר ואפר, בטח כאלו שלבשו צהוב, אבל הערב זה הרגיש כמו סוף ביד אליהו, גם אם כל סוף הוא התחלה חדשה.

2. במשחק על עונה שלמה כמו היום, נאומים חוצבי להבות ולבבות אמורים להיות חלק מההכנה, אבל נאומים לא מכניסים את הכדור לסל ולא מטפלים בפיק אנד רול. החצי השני של המשוואה הוא אופי השחקנים. התיק יכול ליפול על רבים אבל נדמה שג'ורדן פארמר, ששיחק כאילו מישהו מכריח אותו, וטיילור רוצ'סטי, שמבקשים ממנו להיות מי שהוא לא, נושאים במרב האחוזים של התיק הזה. שחרור של אחד מהם מתבקש. ללחימה וטירוף במשחק כזה חייב להתחבר כדורסל נכון. הדקות בהן מכבי לחצה על כל המגרש נתנה תקוות, אבל כשדרושפאקה קולעת ברוב המשחק במעל 80 אחוזים ל־2 (סיימה עם 75), זה מראה על שיטתיות, משמעת וסקאוט שזיהה חולשות. הרבה מפקפקים בעובדה שהקבוצה הזו זכתה במקום ביורוליג בזכות הספונסר שלה, הניצחון הערב נתן לה חותמת כשרות.

3. יהיה נורא קל לשמוח לאידה של מכבי. קל מדי. חילופי המאמנים, הדיונים על בניית הקבוצה, יחסי האנוש ואיבוד ההכנסות הצפוי במידה ואכן לא תעלה מספקים הצצה נוספת לצורה בה אנחנו מתנהלים בתרבות הספורטיבית שלנו. אבל זה גם שיעור על החיים. על העובדה שלא תמיד מה שאתה מתכנן יוצא בצורה שאתה רוצה. ובטח שיעור בקארמה, כשהספונסר שלך הוא חברת פוקס, אל תתפלא שאתה ראש לשועלים.