וושינגטון: מותר לצפות לפגישה מועילה

על בימות ברודוויי עומד לעלות מחזה חדש בשם "מכתבי אהבה", ונדמה כי לא ברק אובאמה ולא בנימין נתניהו יככבו בו בתפקידים הראשיים. עם זאת, וחרף המשקעים האישיים של שני הצדדים, מרבית הסימנים מעידים על כך שלשני המנהיגים יש עניין בקיום שיחת עבודה עניינית הערב, כזו שתסלול את הדרך למיתון מחלוקות ואולי אף לתיאום עמדות לגבי לפחות חלק מהנושאים הרלוונטיים.

נתניהו לא יתקוף עוד במהלך הפגישה עם הנשיא, ואף לא בהופעותיו בפני שני מכוני מחקר בוושינגטון, את ההסכם הגרעיני עם איראן, אך הוא ינסה להגיע עם אובאמה לתמימות דעים בשאלה מה יתפרש כהפרה של ההסכם מצד טהרן. גם נושא הסיוע הביטחוני המוגדל יעלה בוודאי (ומוטב שלא נקרא לכך "פיצוי") בקווים כלליים, אך הפרטים ילובנו, ולמעשה כבר החלו להידון, בין מערכות הביטחון של שתי המדינות ששמרו על יחסי עבודה טובים גם בתקופת העימותים המילוליים סביב ההסכם הגרעיני עם איראן.

ומה בנושא הפלשתיני? בשיחות שקיימתי בשבועות האחרונים בוושינגטון עם אנשי מפתח בממשל, הן בבית הלבן והן במחלקת המדינה, התרשמתי שבחוגי הנשיא הגיעו למסקנה שאין סיכוי ממשי להביא בזמן הנראה לעין, ובוודאי לא עד סוף הקדנציה הנוכחית, להסכם שלום סופי וחתום בין ישראל לפלשתינים - בין שקיבלו את הסברי ישראל שבצד הפלשתיני אין נכונות מעשית או אידיאולוגית להשלים עם קיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי (ולכן גם לא להיכנס למו"מ שיחייב אותם לפשרות בנושאים רגישים כמו "זכות השיבה", ירושלים וכו') ובין שהם תולים את קולר הקיפאון על צווארה של ישראל. בין שזו הגירסה הראשונה ובין שזו השנייה - זהו ההסבר להצהרתו של סגן היועצת לביטחון לאומי, בן רודס, כי "הנשיא אינו חושב שהמו"מ (בין ישראל לפלשתינים) יתחדש עד תום כהונתו... ולא מאמין שיושג הסכם שלום".

עם זאת, כך נאמר לי בפירוש, וושינגטון היתה רוצה לראות צעדים שמעידים שלפחות יש סיכוי שתהליך השלום לא מת מוות סופי (משה דיין היה אומר שיש הבדל בין "מת" ל"מת ונקבר"), אך מבלי לציין אם צעדים אלה מצופים רק מישראל או גם מהפלשתינים. בהקשר זה יש מי שסבורים שרה"מ יוכל להציע שבנייה נוספת בשטחי יהודה ושומרון תתבצע בשלב זה רק בגושי ההתיישבות כפי שהוגדרו בזמנו, אך גם מחווה מעין זו ממילא תידחה על ידי הפלשתינים שאינם מכירים כלל בייחודם של הגושים.

רה"מ נתניהו ידגיש בוודאי בדבריו שהטרור הרצחני שמשתולל בימים אלה בערי ישראל בתמיכתו, לפחות הפסיבית, של אבו מאזן נועד לסכל בפועל את סיכוייו של מו"מ אמיתי, ואינו נובע מ"התסכול", כביכול, ברחוב הערבי מאי ההתקדמות במו"מ לשלום. נשאלתי על ידי עיתונאים זרים לפשר העובדה שלא מופעל הפעם לחץ על נתניהו, לא מתוך הקואליציה ולא מצד אופוזיציה, לקראת הפגישה עם אובאמה, והסברתי שחל בחודשים האחרונים תהליך של התפכחות, הן בימין והן בשמאל, לגבי מה אפשרי ומה בלתי אפשרי להשיג בעת הזאת בתחום הפלשתיני. תחושות אלה נקלטו גם בוושינגטון ולבטח תבואנה לביטוי גם בפגישה בין שני הקודקודים.