הדיל הסורי: כולם בוחשים

גם בשיאה של המעורבות הרוסית לצד מדינות ערב במלחמתן בישראל בראשית שנות ה־70, לא נראו מטוסים רוסיים בשמי רמת הגולן. אבל בחודש שעבר נחצו הקווים כשמטוסים רוסיים הפציצו יעדים של המורדים הסוריים במרחק של קילומטרים ספורים מקו הגבול הישראלי־סורי.

רוסיה הולכת ומעמיקה את מעורבותה בסוריה, נחושה להשיג בכל מחיר את מטרותיה, ובראשן הבטחת קיומו של משטרו של בשאר אל־אסד. בדרך לשם משתמשים הרוסים בכוח ובעוד כוח, ובכך משדרים מסר שרוסיה מוכנה ללכת עד הסוף בעבור בשאר, גם במחיר של חיכוך אפשרי בדרומה של סוריה, בגבול עם ישראל ועם ירדן.

אבל גם הרוסים מבינים כי מדובר בהימור העלול להסתיים בתבוסה, כפי שהסתיימה מעורבותם באפגניסטן לפני שלושה עשורים. הבעיה היא שתבוסה רוסית בסוריה אינה בהכרח ניצחון אמריקני. שהרי דווקא הקבוצות האיסלאמיות הרדיקליות הפועלות במדינה זו, הן שתצאנה נשכרות מן הכישלון הרוסי בדיוק כפי שהטליבאן באפגניסטן הם שהרוויחו מהמפלה הרוסית במדינה.

על רקע זה התקיים בסוף השבוע שעבר מפגש היסטורי בווינה, שבו השתתפו רוסיה וארה"ב ולצידן טורקיה, סעודיה ואיראן. לכל אלו מטרה משותפת - לשמר את המדינה הסורית כדי להפוך אותה לגרעין של התנגדות לדאעש ולכל גורם אחר של חוסר יציבות ושל איום לסדר באזור (בעבור הטורקים, למשל, הכורדים הם גורם שכזה).

הבעיה היא שרוסיה ואיראן רוצות שהמדינה הסורית תישאר בשליטתן, והדרך להבטיח זאת היא להשאיר את בשאר בשלטון. אלא שוושינגטון אינה יכולה להעניק לגיטימציה לבשאר, בעיקר בשל לחצה של דעת הקהל במערב; הגם שלא בטוח שהאמריקנים היו מצטערים אם בשאר היה מכה בעבורם את דאעש, ובלבד שלא יואשמו כי הם שהותירו אותו על כיסאו. בעבור סעודיה וטורקיה, בשאר, ויותר מכך אדוניו האיראנים, הם קו אדום שכן ניצחון איראני עלול לאיים על ביטחונן.

מכאן אפוא הדילמה: כולם רוצים בסיום המלחמה, כולם רוצים בשימור ואפילו בחיזוק המדינה הסורית, אבל השאלה היא איזו מדינה זו תהיה, ובעיקר בשליטתו של מי - בשאר ואדוניו הרוסים והאיראנים או כוחות האופוזיציה שבהם תומכים הסעודים והטורקים. דילמה זו נותרה עדיין בלתי פתורה, ובשיחות בווינה כשלו הצדדים בניסיונם לרבע את המעגל.

מן השיחות בווינה אפשר, עם זאת, ללמוד משהו אחר לגמרי שאינו קשור בהכרח לעתידו של בשאר ולעתידה של סוריה. ראשית, המצב בשטח הוא שיכתיב לקהילה הבינלאומית את הפתרון. הישג של בשאר, בסיוע רוסי ואיראני, יחייב את האמריקנים לגלות גמישות, ובסופו של דבר אולי גם לקבל את המשך שלטונו בסוריה. לחלופין, שקיעה רוסית בבוץ יכולה להביא את מוסקבה לוותר על בשאר, שהרי האינטרס הרוסי קודם לזה הסורי.

שנית, האמריקנים והרוסים יכולים לדבר כאוות נפשם. אבל לאיש אין באמת השפעה על הצדדים הלוחמים בסוריה. הקבוצות המובילות בקרב המורדים, ובראשן דאעש, ממילא אינן מקשיבות לא לוושינגטון ובוודאי לא למוסקבה, ולכן הסכם על סיום המלחמה אין פירושו סיומה בפועל בשטח.

ולבסוף, איראן החלה קוצרת את פירות הסכם הגרעין משנתקבלה כחברה שוות זכויות במועדון של הגדולים והפכה לחלק מן הפתרון ואינה עוד חלק מן הבעיה.

לישראל יכולת השפעה מועטה על הדיל הסורי שרוקחות המעצמות הגדולות סביב אסד. אבל דיל שמייצב את סוריה של בשאר כמדינה הנתונה להשפעה של איראן וחיזבאללה, וכל זאת בברכתה של וושינגטון, הוא דבר שמחייב היערכות ישראלית מתאימה.

ומעבר לכל זה, סוריה היתה עד לא מזמן מדינה יציבה ובעלת עוצמה. עתה היא חלק מהתפריט המוגש על שולחן המשא ומתן הבינלאומי, בלא שלבני העם הסורי יכולת להשפיע על גורלם. מכאן שעוצמה ולכידות פנימית אינן נדרשות רק במלחמה, אלא גם ובעיקר במשא ומתן בחסות או אף עם הקהילה הבינלאומית.