גישה שקולה - "לטובת הילד"

החלטת ועדת השרים חותמת פרק נוסף במאבק רב השנים לביטול "חזקת הגיל הרך".

לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, שני ההורים הטבעיים חייבים לדאוג לשלומו ולרווחתו של ילדם ואחראים במשותף לקבל החלטות בנוגע לגידולו, לחינוכו ולעתידו של הילד, תוך כדי שמירה ודאגה לצרכיו ולשלומו. במקרה של פירוד נהוגה בישראל "חזקת הגיל הרך", שקובעת את הכלל שלפיו ילדים עד גיל 6 יהיו במשמורת אמם, פרט למקרים חריגים ביותר.

חזקה זו הביאה לכך שבמקרים רבים גם לאחר גיל 6 ייוותרו הילדים בחזקת אמם, בין שמכוח האינרציה והרצון שלא לזעזע את עולמם היציב של הילדים הקטנים שהיו במשמורתה, ובין שמכוח הרצון להימנע ככל האפשר מהפרדת ילד בוגר מאחיו או מאחותו הקטינים שמתחת לגיל 6 ועודם במשמורת אמם. התפתחות דיני זכויות ילדים והעמדת "טובת הילד" - שאינה תמיד זהה לרצון הוריו - בראש השיקולים, כראוי וכנכון, הביאו להרהורים מחודשים בדבר יתרונותיה וחסרונותיה של חזקה "אוטומטית" זו.

בקרב חברי ועדת שניט, שישבה על המדוכה חודשים רבים, נתגלעה מחלוקת עמוקה בעניין ביטול החזקה. לבסוף גברה ידם של בעלי עמדת הרוב, שגרסו כי בבואו להכריע בשאלת המשמורת, על ביהמ"ש לבחון כל מקרה לגופו, כשעקרון "טובת הילד" הספציפי שבו מדובר הוא עמוד האש שלאורו יש לילך, ולא החזקה ה"אוטומטית" שמותירה אותו בידי אמו. עמדה זו משקפת גישה מאוזנת ושקולה הרבה יותר באשר לזכויותיו - ויותר מכך, לחובותיו ולאחריותו - של כל אחד מן ההורים כלפי ילדם.

לצד האיזון, יש ליתן משקל ראוי גם לחשש המוצדק של מתנגדי השינוי, ובראשם חלק מארגוני הנשים, כי ביטול החזקה יביא עימו ניצול לרעה של השינוי בידי האב - שידרוש משמורת על ילדו, אך בה בעת לא יעשה די למילוי חובותיו כלפיו. גם החשש מהידיינויות אינסופיות, בהיעדר חזקה חד־משמעית, הוא במקומו.

כמו תמיד, הפתרון יוכל לבוא רק מתוך שילוב ידיים של כל המעורבים: הכרעה בכל מקרה לגופו של הגורמים המקצועיים; פסיקה שקולה של בתי המשפט, שתדבר בשפה ברורה ולצד הבלטת טובת הילד תדגיש גם את חובות ההורה, ולא רק את זכויותיו; ולא פחות מכך: התנהגות אחראית של ההורים, שיראו את טובת ילדיהם לנגד עיניהם ולא את טובתם שלהם, ויפעלו בהתאם מתוך גילוי מחויבות, אחריות ורגישות לשלומם ולרווחתם.